רשלנות מקצועית של רופא שיניים: סטנדרט הטיפול

בתקופה שבין 2017 – 2019 הוגשו כנגד המערער שמונה תלונות על ידי מטופלים בגין טפול לקוי שקבלו מהמערער ובגין טענות לרשלנות מקצועית מצד המערער בטיפול בהם.

בקובלנה נטען כי בהתנהלותו זו מנע המערער את בירור התלונות שהועלו נגדו, ולא הזים את החשש כי נתן למטופליו טפול רפואי שחורג מהסטנדרט המקובל בהיבט המקצועי; ואת הטענות לאי שמירת רשומות רפואיות של מטופליו.

בהקשר זה ראוי להזכיר את ההלכה הקובעת כי בשקילת אמצעי המשמעת ההולם נפסק כי יש לקחת בחשבון את האנטרס של שמירה על כבוד מיקצוע הרפואה והאמון ברופאים, לפני היתחשבות בנסיבות האישיות של הרופא, ומשכך בצדק העדיפה הועדה את השיקול של אמון הציבור והאנטרס הצבורי, מאשר את נסיבותיו האישיות של המערער במקרה דנן.

המערער למעשה סיכל כל אפשרות לבקר את עבודתו המקצועית כרופא שיניים על ידי הגורמים שנועדו לכך בחוק, וזאת אף שלא הצביע על כל נסיבה המצדיקה היתנהלותו ואי היענותו הגורפת לכל הפניות שבוצעו אליו לבירור התלונות, מה גם שכל גרסאותיו העובדתיות בעיניין נדחו לגופן, ונקבע כי אין לתת אמון בהן.

...

סוף דבר הערעור נדחה.

לנוכח העובדה שביצוע אמצעי המשמעת עוכב לצורך הליך זה, אני קובעת כי התליית הרישיון של המערער תחל ביום 1.4.2024.

המערער ישלם הוצאות למשיבים בסך כולל של 4,000 ₪, אשר ישולמו מהפיקדון שהופקד על ידי המערער, כאשר היתרה תושב לידיו באמצעות בא כוחו.

לטענתם, התובעת והוריה נתנו את הסכמתם מדעת לבצוע מלוא הטיפולים שבוצעו בה. לתמיכה בטענותיהם הגישו הנתבעים 3-4 חוות דעת מומחה מטעמם דר' א. ברנע מומחה בשיקום הפה אשר קבע בחוות דעתו כי הטיפול שבוצע במרפאת הנתבע 3 עומד בסטאנדארטים המקובלים של הרופא הסביר וכי הוא לא מצא כל רשלנות בטיפול.

בנסיבות בהן התובעת אינה פועלת בהתאם להנחיות הרופא המטפל, אינה טורחת להתייצב לבקורת כפי שנדרשה ובפועל מגיעה למרפאת הנתבע 3 בהפרשים של כשנתיים בין כל טפול או ביקורת, לא ברור כיצד טוענת התובעת לרשלנות מקצועית מצד הנתבע 3 בטיפול שהעניק לה. הנתבע 3 העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי הוא פנה יותר מפעם אל הנתבעת בבקשה כי תגיע לבקורת במרפאתו על מנת לעקוב אחר מצב החניכיים "תמיד שאני שלחתי שהיא תבוא, היה מעניין אותי מאוד מצב החניכיים בכלל בגלל שהיא בגיל התבגרות זה זמן שעוברים המתבגרים בנים כבנות, את השינויים ההורמונאליים האלו, והחלק הכי רגיש בגוף, זה חניכיים". זאת ועוד, התובעת עצמה טוענת כי היא סובלת מרגישות בשיניה והשחרתם עוד מאז התאונה.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים לעניין ועיינתי בראיות הרלבנטיות, הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה כל רשלנות בקשר להתנהלות הנתבע 3 ואף לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטיפולים שניתנו לתובעת על יד הנתבע 3, לבין מצבה כיום.

בשים לב לאמור, טענת התובעת לרשלנות מקצועית מצדם של הנתבעים 3-4, נדחית.

סוף דבר, התביעה נדחית.

כמו כן, מבקש התובע כי בית המשפט לא ייתן את ידו לסטאנדארט הטיפולי הנמוך לכאורה של רופאי השיניים בישראל, אלא יקבע את סטאנדרט הזהירות והטיפול הראוי והנדרש.

בעייתי לטעמי היא תשובתו של המומחה מטעם בית המשפט כאשר ציין ואני מצטט: "אין ספק שנעשו שגיאות מספר בטיפול אך אין בכך רשלנות שהיא והטיפול שבוצע לצערי אינו חורג מקצועית מרמת רופא שיניים ממוצע במדינת ישראל". האם בנסיבות אלה יש לאמץ את הגישה שדין התביעה כולה להדחות? אני לא סבור שהשילוב שבין העידר רשומה רפואית בזמן אמת, לקויים וכשלים שהתגלו בזמן התיכנון והשיקום של השתלים והסיבה, כפי שתיאר מומחה בימ"ש לכשלים אלה, יש בהם כדי ללמד על כך שלא היתה כאן רשלנות.

...

אני סבור בנסיבות העניין ולאור חוות הדעת של המומחה מטעם ביהמ"ש, כי יש לקבל את התביעה בחלקה באופן הבא: בגין הצורך בביצוע פעולות של שיקום חוזר באיזור וביצוע החלפות ובגין הכאב והסבל, הגם שהטיפול לא הותיר נכות, אך לאור תשובותיו של המומחה מטעם ביהמ"ש אשר ציין במפורש, כי ביצוע של פעולה בחלל הפה, כולל תיקונים, "כרוך ברמת כאב ואי נוחות כלשהי. ... ברור ששיקום ליקוי גורם לבעיות חניכיים עקב כליאת מזון וקושי בניקוי וייתכן כאב מקומי", יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי אותו אני מעמיד לצורך העניין על סכום של 50,000 ₪.

סכומים אלה ישלם הנתבע לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה, לאור סיום התיק ללא צורך בשמיעת ראיות, הגם שכאמור שמעתי את עדויות הצדדים לעניין קבילות המסמכים נשוא החלטתי מיום 5.1.14.

עוד עמד ב"כ המערער על כך, שהמערער עובד כרופא שיניים מזה כ-40 שנה, לא נרשמה לחובתו תלונה כלשהי בגין חוסר מקצועיות או טפול רשלני, וגם בקובלנה נשוא הדיון לא יוחסה למערער רשלנות מקצועית, אלא מדובר בהתנהלות שאינה ראויה ואינה הולמת רופא, בעיקר כלפי משרד הבריאות.

לבסוף, עמד ב"כ המשיבים על כך, שמדובר בהחלטה מקצועית של משרד הבריאות שנועדה להגשים את מטרות הדין המשמעתי, לשמור על רמה מקצועית גבוהה, לחזק את אמון הציבור ברופאים, ולהוות גורם הרתעה לרופאים על מנת שיידעו שאם אין הם פועלים לפי הסטאנדרט הרפואי הראוי, צפויים הם לענישה משמעותית, ובמסגרת זו האנטרס הצבורי גובר על זה של הנקבל העומד לדין.

...

בסיכום הדברים: נתתי דעתי לכל הטענות שפירטו בפניי ב"כ שני הצדדים, בכתב ובעל-פה, ולפסיקה הרלוונטית, ולא שוכנעתי שנפל פגם כלשהו בהחלטתה של הוועדה או בהחלטתו של כב' השופט (בדימוס) א. סטרשנוב.

אין כל עילה להתערבות ערכאות הערעור, לא בהחלטת הוועדה ולא בהחלטת כב' השופט (בדימוס) א. סטרשנוב, ומשכך, אני מורה על דחיית הערעור.

לא ראיתי מקום לחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט למשיבה, ועתירתו זו של ב"כ המשיבה – נדחית.

על סמך עיון בצלום שבוצע ציין ד"ר מילר, כי ניתן לראות טפולי שורש בשתי השיניים הקדמיות והכנה מאוד לא מקצועית של ארבע השיניים הקדמיות, עם השחזה מאוד רדיקאלית של חומר שן, מה שמסביר, לדעתו, את הבעיות שהתעוררו עם הדבקת הכתרים.

ההתרשלות, ככלל, נבחנת תוך השוואה לאמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין באותה עת, לא כבחינה לאחר מעשה, אלא בעת ביצוע הטיפול ובהתאם לידע שהיה בפני הרופא באותו זמן, והאם נהג על פי פראקטיקה מקובלת.

כך, בישיבת ההוכחות כאשר ניתנה לנתבע אפשרות להסביר מדוע נבחר הטיפול שנעשה הוא השיב: "היא באה אליי עם שיניים עם רווחים עם עששת בפנים, שיניים בולטות. היא באה עם (המעסיקה) ואמרה שרוצה טפול. משנת 2013 שהיא הגיעה אליי ועד שנת 2021 יש לה דלקת. אני לא יכולתי לעשות לה יישור שיניים במצב שהיה בגלל הדלקת. הצעתי לה לעשות יישור שיניים. אני אמנם לא אורתודנט אבל יכולתי להביא רופא שיעשה אצלי. לפי אתיקה מקצועית מי שיש לו דלקת שיניים חמורה אסור לעשות לו יישור שיניים עד שיטפל בדלקת והיא לא רצתה טפול ארוך של חצי שנה או יותר כי היא רצתה להתחתן. אסור גם ציפוי חרסינה במצב הזה. הטיפול הכי נכון במצב הזה זה רק כתרים חרסינה ולהכניס אותם בפנים.... הייתה עבודה יפה ואף פעם לא באה אליי. אם לא הייתי בטוח בעבודה שלי לא הייתי נותן לה אחריות של 10 שנים. אף פעם לא חזרה אלי עם בעיות. חיפשה אותי כדי לתבוע" (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 17-26).

הוכח, איפוא, כי הנתבע לא נהג כלפי התובעת בסטאנדארט הזהירות הראוי המצופה מרופא שיניים בנסיבות האמורות.

...

מצב זה בלתי נמנע, משהגעתי למסקנה כי נעשה בתובעת טיפול רשלני, וכי נגרם לה כתוצאה מכך נזק משמעותי, לרבות נכות נפשית.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 391,328 ₪.

כן ישלם הנתבע שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום האמור לעיל, בתוספת מע"מ, והוצאות משפט (לרבות הוצאות על חוות הדעת המקצועיות ושכר העדויות) בסך 15,000 ₪ (מסכום זה יש לנכות הוצאות שנפסקו לחובת התובעת בהחלטה מיום 31.3.19, כך שלאחר קיזוז ישלם הנתבע הוצאות בסך 13,000 ₪).