רשלנות לשכת רישום מקרקעין ברישום זכויות עקב זיוף

בנוסף, אין גם מקום לפסוק לטובת התובע פיצוי כלשהוא עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו. כפי שיפורט בהמשך, לתובע אשם תורם נכבד לאשר אירע ומעבר לכך אף לא עשה מספיק על מנת להקטין את נזקיו, כך שאם נגרמה לתובע עוגמת נפש, היא נגרמה עקב מעשיו ומחדליו ולכן אינו זכאי לפצוי עבור רכיב נזק זה. אם כך, נזקיו של התובע כנגד הנתבעים 1 ו-2, מסתכמים בסך של 16,000 ₪ בלבד.

גם בע"א 3507/14 ציפורה נ' נג'ב ולשכת המקרקעין בחיפה (11.10.15) עמד בית המשפט על נושא האשם התורם בהקשר של רשלנות לישכת רישום המקרקעין וכך נקבע שם: "אשם תורם: סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מורה: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". בפסיקה הובהר כי: "המבחן לקיומו של אשם תורם הנו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אלרחים נ' פלסטניר מיפעל אריזות פלאסטיות בקבוץ ניר אליהו, [פורסם בנבו] פס' 12 (2.12.2009))".

גם אם לא זייף האדי את מיסמכי התובע בעצמו, בהתנהגותו, בין אם במודע או לא, שיתף פעולה עם חמאדי לשם העברת הבעלות משמו של התובע לשמו של האדי, למרות שהתמורה עבור המשאית לא שולמה לתובע ואף האדי בעצמו לא נשא בתמורה.

...

עליו לשלם עבור מה שקיבל , ולכן עליו לשלם לתובע את הסך של 16,000 ₪, שווי המשאית בהתאם לסיכום בין האדי לחמאדי.

גובה שכר הטרחה הנמוך נקבע בהסתמך על התנהלותו של התובע וגם בשים לב לסכום התביעה אל מול הסכום שנפסק לטובת התובע בסופו של דבר.

מובן כי אם ישלם הנתבע מס' 3 לתובע בהתאם לפסק הדין שניתן נגדו, סכומים אלו יופחתו מהסכומים אותם על הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובע.

מבדיקה שנערכה בלישכת רישום המקרקעין לצורך העברת זכויות בין התובעים 1-3 נמצא, כי יש בנסח הטאבו רשימה של הערות אזהרה על חלקה של התובעת בקרקע בהתאם לייפויי כוח והסכמים שונים.

מעשי הנתבעים 1-9 נכנסים לגדר סעיפים 35-36 לפקודות הנזיקין לעניין עוולת הרשלנות.

במידה וקיימת סתירה בין ההיתחייבות כלפי נתבע מס' 7 לבין התחייבות כלפי נתבעים אחרים הרי שזכותו עדיפה מאחר והוא קודם בזמן ו/או היה הראשון לרשום הערת אזהרה ו/או מאחר ושילם תמורה מלאה בתום לב להבדיל מיתר הנתבעים אשר היו אמורים לדעת על ההיתחייבות כלפיו ועל כן לא יכולים לרחוץ בניכיון כפיים ורכישה בתום לב. במידה ויתברר, כי טענות התובעים נכונות הרי שהנתבע מס' 7 נפל קורבן למעשי זיוף ותרמית ונגרם לו נזק ואין מקום לתבוע ממנו פיצויים.

הוא טען, כי ראה את ייפוי הכוח הנוטריוני מרדיה לג'מאל וסבר, כי אין פה זיוף ולכן ערך את העסקה בהתאם לייפוי הכוח האמור (עמ' 25 ש' 32-34).

...

אציין, כי התובעים עתרו לחיוב הנתבעים בפיצויים אך מצאתי שלא להיעתר לסעד האמור.

שוכנעתי, כי רדיה, בעצמה או באמצעות מי מטעמה, הייתה מעורבת בעסקאות בנוגע לחלק שלה בקרקע נשוא התובענה.

לאור האמור בעניין זה הרי שאינני נעתרת לסעד המבוקש בדבר ביטול העסקאות שנכרתו עם הנתבעים מס' 3-9 וביטול הערות האזהרה הרשומות על בעלותה של רדיה בלבד בלשכת רישום מקרקעין.

כך, על יסוד הדרכונים המזויפים והתייצבות המיתחזה במשרד, נחתם ייפוי כוח לזכותו של עו"ד בישיץ, נערכה בקשה לתיקון רישום על ידי עו"ד תורג'מן, וזו הוגשה על ידי עו"ד שגיא ללישכת רישום המקרקעין.

בעירעור מטעמו, טען רוט כנגד הקביעה כי יש לייחס לו אשם תורם בכלל ובשעור שנקבע; על דחיית התביעה נגד לישכת רישום המקרקעין; דחיית חוות דעת השמאי מטעמו לעניין שווי הקרקע; ואי פסיקת פיצוי לזכותו בגין עוגמת נפש ואובדן רווח יזמי.

השוואת תוי פניו של המיתחזה עם התמונות שבדרכונים הייתה אמורה לגישת בית משפט קמא "לא רק לעורר אותות אזהרה, אלא לצלצל בפעמון אזעקה – כי דבר מה אינו תקין בזהות המוכר". על כן נקבע, כי עו"ד תורג'מן לא ערך בדיקה מעמיקה שמהותה בחינת המסמכים הקושרים בין זהות האדם שיושב מולו לבין נסח רישום הזכויות בלישכת המקרקעין, ובכך התרשל.

...

משהגעתי למסקנה כי לא הוכחה התרשלות מצידם של עורכי הדין או לשכת רישום המקרקעין, ואין מקור לחיובם לפי כל דין, מתייתר הדיון ביתר טענות הצדדים שהועלו במסגרת הערעורים, אך אעיר בקצרה כי אם הייתי מותיר את אחריותם של עוה"ד תורג'מן ובישיץ על כנה הרי שהיה מקום לטענתם כי משווי המגרש צריך היה לנכות את המיסים שהיו חלים על רוט אילו היה מוכר את המגרש.

סוף דבר אין לכחד כי התוצאה אליה הגעתי מעוררת אי נוחות.

לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של רוט (ע"א 8128/18), לקבל את ערעורי עורכי הדין (ע"א 8157/18 וע"א 8124/18), ולקבוע כי אין הם נושאים באחריות לנזקיו של רוט.

התביעה הוגשה נגד הנתבע 1, אשר נטען כי היתחזה לבנה ויורשה של המנוחה; נגד בית הדין הרבני שנתן את צו הירושה; נגד הרשם לעינייני ירושה והאפוטרופוס הכללי בטענה כי התרשל במילוי תפקידו ככל שהבקשה לרישום ירושה של הנתבע 1 הועברה לאישורו ובדיקתו; נגד לישכת רישום המקרקעין בשל רשלנותה ברשום הנכס על סמך צו ירושה מזויף; נגד הנתבע 3 עו"ד חיים דויטש בשל מעורבותו אם בתרמית או ברשלנות (על כך יורחב בהמשך), נגד הנתבעת 4 בשל מעורבותה בתהליך; נגד הנתבעים 5 ו-6 בחשד למעורבות בתרמית; נגד הנתבעים 7ו-8 שהנם עורכי דין שאימתו את חתימתה של נתבעת 5 לצורך ביצוע פעולות הקשורות עם רכישת ומימוש הנכס בשל מעורבותם שהובילו להצלחת התרמית.

התובע ערך בתצהירו השוואה בין צו הירושה המזויף לבין שלושה צוי ירושה אחרים שניתנו על ידי בית הדין הרבני בסמוך לאותו מועד (שנמסרו לו במהלך גילוי מסמכים) והצביע על הבדלים אשר לטענתו על בוחן העיסקאות בלישכת רישום המקרקעין היה להבחין בהם ובכך למנוע את העברת הזכויות בנכס.

אם הנתבעת 2 בחרה להעדיף יעילות על פני איתור זיופים ולאור המשמעות הרבה שיש לרישום הזכויות על ידי הנתבעת 2 עליו הציבור הרחב מסתמך, הרי שיש מקום שתישא בהשלכות הנובעות מכך.

...

סוף דבר סוף דבר, התובע זכאי לקבל מאת הנתבעים 2ו-3 פיצוי בגין שווי המקרקעין אותו העמדתי על סך של 1,336,971 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 16.10.2016 (המועד בו הוגשה התלונה למשטרת ישראל) כאשר 35% מהסכום ישולם על ידי הנתבעת 2 ו-45% מהסכום על ידי נתבע 3.

התובע נאלץ לנסות ולבצע מסירה לנתבע 1 בצרפת ואף שכר משרד חקירות על מנת ולנסות לאתרו עד שבסופו של דבר התברר שגם זהותו זויפה על ידי הנוכל.

לאחר ששקלתי את האמור אני קובע כי הנתבעים ישלמו לתובע את אגרת בית המשפט, כל אחד בהתאם לסכום בו חויב וכן הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך של 90,000 ₪, כל אחד בהתאם לשיעור אחריותו.

בבית המשפט העליון דנ"א 8908/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן המבקשת: הרשות לרישום והסדר זכויות במקרקעין נ ג ד המשיבים: 1. דוד קונפינו 2. עידן נצר 3. בנק לאומי לישראל בע"מ 4. עו"ד מירב לוי 5. עו"ד משה שמחיוף בקשה לדיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון (השופטים י' אלרון, א' שטיין ור' רונן) בע"א 3391/23 מיום 3.12.2023

באת כוח המיתחזה הגישה ללישכת רישום המקרקעין רחובות (להלן: לישכת רישום המקרקעין) בקשה לרישום בעלות במקרקעין בהתאם לצוו המזויף; בו ביום אושרה הבקשה, והבעלות במקרקעין הועברה משמו של המנוח לשם הבן.

בהתייחס לרשות, מצא בית המשפט כי היא התרשלה בכך שלא זהתה פגמים צורניים בחותמת המאמתת את ההעתק למקור בצו המזויף, וכי אף לא קיימה הליך בדיקה תקין עובר לרישום הבעלות בהתאם לאמור בצו.

...

לאחר שעיינתי בפסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף ובבקשה לדיון נוסף על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו, שופטי ההרכב קבעו כי פרשנות תקנה 18(ב) לתקנות המקרקעין בשילוב עם הוראות נוהל הרישום, מוליכה למסקנה כי הצגת צו ירושה מקורי היא תנאי להשלמת הרישום וכי אין להסתפק בהצגת עותק נאמן למקור של הצו.

אשר לטענה כי ההלכה התבססה על נוסחו של נוהל הרישום העדכני, וכי הנוסח שהיה תקף במועדים הרלוונטיים להליך לא התייחס במפורש לחובה לצו ירושה מקורי; עיון בפסק הדין מעלה כי ההפניה לנהלי הרישום נעשתה כהנמקה נוספת, שאך הצטרפה לפרשנות של תקנה 18(ב), ובהקשר זה צוין כי המסקנה שלפיה תקנה זו מחייבת להציג צו ירושה מקורי נובעת מ"מובנה הפשוט" (פסקה 117).

הבקשה נדחית אפוא.