רשלנות בהצבת שמשייה בבית קפה

סע' 41(א) לחוק העזר בדבר שמירת הסדר והניקיון קובע: "ראש העיריה רשאי לתת היתר, להתנותו, לשנותו, להתלותו או לבטלו, להעמיד ברחוב כיסאות או שולחנות או פרגודים לצרכי מסעדה, בית קפה או מזנון, שמשיות, מאזניים אוטומאטיים, מכונות לייצור גלידה או למכירת מיצים או כל מכונה אחרת או מכשיר אחר כיוצא באלה." איני רואה מדוע יהיה רחוב בן יהודה בתל אביב שונה מרחובות אחרים בעיר בכל הנוגע להיתר להעמדת כסאות ושולחנות לצרכי מסעדה, ואינני סבור שהדבר עומד בסתירה להוראות תכנית גדס.

התובע טוען שרוחב המדרכה ליד המסעדה, כמו גם גובה הצמחייה שבאדניות, עומדים בנגוד להנחיות הערייה בדבר תנאים לקבלת היתר להצבת שולחנות מחוץ לבית עסק, לאמור: "השטח למעבר הציבור יהיה 2 מטרים לפחות והם יהיו פנויים ממכשולים עמודים וערוגות עצים וכל מיכשול אחר" וכן: "גובה הצמחייה שבאדניות יהיה אחיד ולא יעלה על 1 מטר". (מתוך אתר האנטרנט של הערייה, נספח ב' לחוו"ד קרבצ'יק, וכן נספח 2 לתצהיר העד אדלשטיין).

שנית, ובפרפרזה על דברי בית המשפט המחוזי בחיפה, גם לו הייתי מגיע למסקנה כי יש להטיל אחריות על מי מהנתבעות, הרי שבנסיבות המקרה שוכנעתי כי רשלנותו של התובע היא הסיבה המכרעת לנזק שאירע לו. לפיכך, נוכח הוראות סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, לא הייתי מטיל אחריות על הנתבעות, באשר אשמתו של התובע היא שהייתה הסיבה המכרעת לנזק.

...

סוף דבר התובע נפגע בתאונה עצמית בעת שרכב על קורקינט חשמלי על המדרכה ברחוב בן יהודה בתל אביב.

לפיכך החלטתי לדחות את התביעה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

וזו תמצית עדות התובע, בדיון מיום 4.2.13 : "עניין התביעה זה עישון במסעדה, בעת שאישתי הייתה בהריון. המסעדה מחולקת לשתי חלקים. ישבנו במרפסת שהיא חיצונית. למסעדה יש מקומות ישיבה בחלק המובנה הפנימי ומרפסת מקורה אטומה שיש דלת המפרידה. אנחנו ישבנו במרפסת הפתוחה שהייתה מקורה בסככות ענק שסוככות אחת על השנייה, כך שאין איוורור. יש גם מאוורר גדול שכיוונו אל פנים המסעדה, קרי, כל העשן... מדיניות הנתבעת היא לאפשר עישון בשתי המסעדות. ...בזמן הישיבה במרפסת היה איש שעישן לידנו כ-2 מ' סיגר. המרפסת החיצונית היא איזור עישון אך מבחינתי היא שטח צבורי. ... לא ידענו שזה איזור למעשנים. היו מאפרות בחוץ ועל השולחנות. פניתי לאדם שמעשן סיגר וביקשתי ממנו להפסיק לעשן, אך הוא טען שהוא קיבל אישור מהנתבעת לעשן. הוא היה כוחני בגישתו. העבירו אותו מספר שולחנות מאתנו. באו אלינו ונתנו לנו פיצוי של פחזניות. ביקשתי לעבור פנימה ואני טוען שהיו מקומות פנויים. אני טוען שעל פי החוק אסור לעשן במקום מקורה וצריך להיות פתחי איוורור. הנתבעת העדיפה את רווחת המעשנים ולא את רווחת משפחתי." וזה עיקר עדותו של התובע, בדיון מיום 12.3.14: "הגשתי את התביעה כאן משום שאני אזרח קטן. עניינה של התביעה היא עישון כפוי בקרב ילדים ואישה בהריון. ביקשנו לשבת באיזור שלא מעשנים והושיבו אותנו במרפסת בחוץ. מי שהושיב אותנו זה יובל. אותו אדם שפניתי אליו. אנחנו הגענו פשוט למקום ואמרנו שאנחנו מעוניינים במיקום שלא מעשנים. במרפסת ראינו מאפרות ואנשים מעשנים. נגשתי לאדם שראיתי שעישן ואמרתי לו שיש פה אשה הרה וילדה קטנה. ביקשתי ממנו להבין אותנו. הוא לא היה קשוב ודיבר בעזות מצח וגסות. פניתי לאחראי משמרת וביקשתי ממנו להעביר אותנו וגם ביקש מהאדם המעשן להפסיק. המעשן עבר למקום ממול והמשיך לעשן. כפצוי הוציאו לנו פחזניות. נכנסתי פנימה וביקשתי מיובל, אמרתי לו שיש פה ילדה קטנה ואשה הרה וביקשתי שיעביר אותנו פנימה. הוא אמר שהמקומות מבפנים שמורים. אמר עוד שאנחנו יושבים במקום של מעשנים ואם אנחנו רוצים, שניקח את הרגליים ונצא משם. ... אני לא ידעתי שאני באיזור המעשנים. על פי המחוקק אסור לעשן במקום שהוא מקורה ומהוה 25% מכלל שטח. אני מפנה את בית המשפט לסעד המבוקש. סכום התביעה מכיל 4 נפשות שנפגעו. אני תובע גם בעבור העובר. הסברתי כי מדיניות הנתבעת להעדיף את המעשנים. יש חוק לפיו אסור לעשן במקומות צבוריים. הנתבעת אישרה את העישון שלא על פי החוק. כל מי שיודע את החוק יודע שאסור לעשן איפה שישבנו. הנתבעת יכולה הייתה להשיב אותנו פנימה אך לא עשתה זאת". טענות התובע התובע סבור, כי בהתנהלות זו של צוות המסעדה, התרשלה הנתבעת וכן הפרה שורה של חובות חקוקות: סעיף 1 לחוק למניעת עישון, קובע כי אסור לעשן במקום צבורי.

מפאת חשיבות סעיף זה להמשך הדיון, אצטט אותו כלשונו: "מסעדה, מזנון, בית קפה, לרבות כל בית אוכל, בית משקה, מועדון, דיסקוטק או מקום אחר שבין עיסוקיו הגשת מזון או משקאות אחר (כולם להלן - בית אוכל), למעט חדר נפרד לחלוטין, אם קיים, שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל במפורש, אם הוקצה, ובילבד שיש בו סדורי איוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למיטרד בחלקים אחרים של בית האוכל ושטחו אינו עולה על רבע של השטח הפתוח לציבור; הוראות פרט זה יחולו גם על איזור הנמצא מחוץ למבנה בית האוכל ומשמש אותו (להלן – איזור), למעט חלק של האיזור שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל, אם הוקצה, ובילבד שאותו חלק של האיזור שהוקצה לעישון אינו מקורה בדרך כלשהיא, ומתקיים לגביו אחד מאלה:

לדעתי, יש לפרש את תנאי "העדר הקירוי" באופן שקורות המוצבות במרווחים גדולים ושמשיות בד אווריריות לא ייחשבו כיוצרות את הקירוי הפוסל את האיזור מלשמש כאיזור "עישון". ברי, כי במחלוקת הפרשנית, האם פרגולה ושמשיות הצללה במרפסת הפתוחה, המשמשת כאיזור המותר לעישון, מהוה בכלל קירוי בהתאם להוראות החוק, על הרשות המקומית, כרשות אוכפת, לתת דעתה.

...

בעניין זה אני מקבלת את גרסת התובע, לפיה הוא ובני משפחתו ביקשו לשבת במתחם הפנימי של המסעדה או בקוביית הזכוכית, אך נענו בשלילה, מן הטעם שאין מקום פנוי.

על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי יש לקבל את התביעה בחלקה ולפסוק לתובע פיצוי בשל הפרת הוראות החוק למניעת עישון, וזאת על דרך האומדנה.

סוף דבר בהתחשב במכלול הנסיבות ותוך עריכת איזון מידתי בין כלל האינטרסים ובין היתר בהתחשב בעובדה, שדובר באירוע חד פעמי, סבורה אני כי פיצוי בסך של 3,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 28754-08-11 גבע נ' קפה אמיליה בע"מ ואח' בפני כב' השופטת יעל הניג תובעים מורן גבע ע"י עו"ד גודלרייך, עו"ד ישראל ועו"ד סולומון נתבעים 1.קפה אמיליה בע"מ 2. אליהו חברה לביטוח בע"מ ע"י עו"ד שוסהיים 6.רועי דור - נמחק 5.רון שמעון חן – נמחק 4.ערן חפץ - נמחק 3.שירלי חבלין – נמחקה 7. עריית תל אביב – יפו 8. איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י עו"ד יחיאלי פסק דין

אלא לדבריו, שכרה אמיליה את בית הקפה ביוני 2007, לאחר שהופעל בעבר על ידי חברה אחרת והיא זו שהקימה או הותירה את הפטרייה ששמשה אותה להצבת שמשיות לשירות אורחי בית הקפה.

רשות מקומית עלולה להמצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה [ת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עריית ירושלים, פורסם בנבו].

...

ככל שקיימת מחלוקת לגבי המיקום המדויק של הפטרייה, אני קובעת שמוקמה כפי שסימנה התובעת בתמונה מס. 1, לצד ובסמוך מאוד לאדניות אותן הציבה אמיליה והתוחמות את שטח בית הקפה, ביחס למדרכה.

אני סבורה שאחריותן בנסיבות העניין שווה.

סוף דבר הנתבעות, יחד ולחוד, תשלמנה לתובעת 13,000 ₪ + שכ"ט עו"ד בסך 3,070 ₪ + אגרת משפט.

לפי הנטען בכתב התביעה סוכך שמש (להלן: "שמשייה") אשר הוצב על ידי הנתבעים בבית הקפה או ברחבה הסמוכה לו, בסמוך למקום שבתו של התובע, הועף ממקומו ומוט מתכת שהיה מחובר לו פגע בתובע בחזהו.

לשיטתם לא יכול להיות ספק כי פגיעה ממוט מתכת של שמשייה בבית קפה הינה סיכון בלתי סביר.

שלושת התנאים מתקיימים: התובע אינו יודע מה הנסיבות שהביאו להעפת השמשייה; מדובר בנזק שנגרם בשל השמשייה שלנתבעים הייתה שליטה מלאה עליה והעפת השמשייה מתיישבת יותר עם התרשלות מצד הנתבעים מאשר עם האפשרות שנקטו זהירות סבירה (במקרה זה אין צורך להדרש לשאלה על בסיס אלו ראיות בוחנים את התקיימות התנאי השלישי (ר' ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל (2006) פיסקה 23)).

...

בנוסף טוען התובע כי חל הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' והנתבעים לא הרימו את נטל הראיה ולכן המסקנה המתבקשת היא שהתרשלו.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" קובע כי: "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה-על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".נ 15.