רשות ערעור על קביעת אי-קשר סיבתי בין פגיעות לשירות

על קביעה זו הגיש המערער ערר בו נטען כי הליקוי בגב לא הוכר על ידי הרשות המאשרת ואילו טענות המשיבה בגין הליקוי בצווארי אשר כן הוכר על ידי הרשות המאשרת, לא קיבלו כל היתייחסות.

בעיניין זה נקבע להלכה כי "הסמכות לקבוע כי פלוני נפגע בגופו או בנפשו עקב פגיעת איבה מסורה לרשות המאשרת; לה-ולה בלבד. סמכות זו היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של אותה רשות לקבוע כי 'פגיעה שארעה היא פגיעת איבה'. כיוצא בכך, סמכותה של הרשות היא לקבוע אם ואם לאו נתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה בפלוני לבין פעולת האיבה" (בג"ץ 10954/03 מלי קצב נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה ואח', פ"ד נט(1)564, 571 (2004).

" קביעה זו היא למעשה קביעת קשר סיבתי באופן של 'נכות מוסבת' בהתאם להוראות תקנה 9(א) לתקנות אשר קובעות כהאי לשינא - "היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שארעו בזמן השרות עקב השרות." בהתאם להלכות הקיימות, בשונה מקביעת קשר סיבתי בין פגימה לבין הארוע שהוכר אשר מצויה בסמכות הרשות המאשרת, קביעת קשר סיבתי בין פגימה חדשה לבין פגימה שהוכרה עקב ארוע האיבה - היא בסמכות הועדה הרפואית (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' צבי חריטן ואח', מה (5) 374 (10.10.91) על כן, אין בידי לקבל את טענות המערער כי הנכות בגין הליקוי בכלי הדם נקבעה בחוסר סמכות ומשכך, טענות הצדדים לעניין תוספת המילה "בלבד" באישור הרשות המאשרת, אינן רלוואנטיות לענייננו (עבל (ארצי) 36097-02-17‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי - אופק שקד‏ (6.5.2019)).

...

ביום 6.1.2023 קבעה הוועדה כי "הוועדה עיינה בחו"ד חוזרת של כירורג לעניין הפגיעה בשוק שמאל ואי ספיקת ורידים ומקבלת את חו"ד". לאחר שעיינתי בפרוטוקולי הוועדה והיועץ ובכלל החומר המונח לפניי ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

" קביעה זו היא למעשה קביעת קשר סיבתי באופן של 'נכות מוסבת' בהתאם להוראות תקנה 9(א) לתקנות אשר קובעות כהאי לשינא - "היתה פגימה מסויימת שהנכה נפגם בה, נובעת באופן בלתי אמצעי מפגימה מוכרת שנפגם בה אותו נכה, רואים אותה פגימה כפגימה מוכרת, אף אם איננה נובעת באופן בלתי אמצעי מחבלה, מחלה או החמרת מחלה שאירעו בזמן השירות עקב השירות." בהתאם להלכות הקיימות, בשונה מקביעת קשר סיבתי בין פגימה לבין האירוע שהוכר אשר מצויה בסמכות הרשות המאשרת, קביעת קשר סיבתי בין פגימה חדשה לבין פגימה שהוכרה עקב אירוע האיבה - היא בסמכות הוועדה הרפואית (ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' צבי חריטן ואח', מה (5) 374 (10.10.91) על כן, אין בידי לקבל את טענות המערער כי הנכות בגין הליקוי בכלי הדם נקבעה בחוסר סמכות ומשכך, טענות הצדדים לעניין תוספת המילה "בלבד" באישור הרשות המאשרת, אינן רלוונטיות לענייננו (עבל (ארצי) 36097-02-17‏ ‏ המוסד לביטוח לאומי - אופק שקד‏ (6.5.2019)).

מקובלת עלי טענת המערער כי פריט הליקוי 11(2)ד' אשר הוענק למשיבה עוסק בפגימה בשתי הרגליים בעוד שהקשר הסיבתי הוכר לעניין רגל שמאל בלבד.

בבית המשפט העליון רע"א 1081/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבה: שרותי בריאות כללית בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בע"א 59032-04-19 וע"א 64804-05-19 (מאוחדים) שניתן ביום 17.12.2020 על ידי כבוד השופטים י' שבח, י' אטדגי וש' יעקובוביץ בשם המבקשת: עו"ד א' ויטנר בשם המשיבה: עו"ד שושנה גלס ][]פסק-דין

ערעורם של המבקשת והוריה הופנה בעיקר כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בדבר אי קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין בחירת ההורים להפסיק את ההריון, וכנגד דחיית תביעת ההורים מחמת היתיישנות, ואילו ערעורה של המשיבה הופנה כנגד קביעתו של בית משפט קמא כי עליה לפצות את המבקשת בגין פגיעה באוטונומיה שארעה בעת שהייתה עדיין עוברית בבטן אמה.

יתר טענות המבקשת, ובין היתר, טענותיה בעיניין קביעותיהם של בתי משפט קמא בדבר העידר קשר סיבתי בין התרשלות המשיבה לבין החלטת ההורים להפסיק את ההריון, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, שכן הן אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, ולא מצאתי כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עוות דין.

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח, י' אטדגי ו-ש' יעקובוביץ) בע"א 59032-04-19 וע"א 64804-05-19 מיום 17.12.2020, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת והתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' תדמור-ברנשטיין) בת"א 23848-04-11 מיום 7.4.2019.

מנגד, המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות הואיל ואין בה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

כך אף יש הסוברים כי "לא ניתן להסיק מסקנה כללית ועקרונית מסוגיות הגמרא לגבי מעמדו המשפטי של העובר בהלכה, שכן העמדה היא שונה לפי אופי הענין שבו מדובר" (יעקב בזק "מעמדו המשפטי של העובר בהלכה היהודית ובמשפט הישראלי" סיני קטו (תשנ"ה)).

" הנה כי כן, אף לפי מקצת הדברים המפורטים לעיל, אשר הם בבחינת "קצה המזלג" ועוד מבלי שנדרשנו לאיזו מן הסוגיות, קשה לקבל את המסקנה החד-גונית כי לפי מקורות המשפט העברי העובר הוא "יצור חי עצמאי" אשר יש לראותו כ"אדם" (וראו הנפקויות השונות העולות מהגדרת עובר כ"אדם" גם לעניין הפלת העובר בשל הסכנה הנשקפת לאם: הפלת העובר בשל סכנת אבר של האם; האכלת אישה מעוברת ביום הכיפורים בשל חשש סכנה של העובר; חילול שבת כדי להציל את העובר; וכן לעניין המזכה לעובר; זכות הירושה של העובר – אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות, 804 (תשפ"א)).

סיכומם של דברים, כאמור, מצטרף אני למסקנתו של חברי השופט י' עמית כי יש לדחות את הערעור בסוגיה בה ניתנה הרשות לערער, ואף סבורני כי אין למצוא במקורות המשפט העברי חיזוק לדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי לפיה ניתן לפצות את העובר על פגיעה באוטונומיה שלו.

בבית המשפט העליון רע"א 8779/20 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. פלונית 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שרותי בריאות כללית 2. מדינת ישראל 3. דר' נרימן זחאלקה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 6491-10-17 מיום 29.11.2020, שניתנה על-ידי כב' השופטת ע' כהן בשם המבקשים: עו"ד מירון קין בשם המשיבות 1 ו-3: עו"ד עו"ד מירב ג'יניאו-הבר; עו"ד עדי רקובסקי בשם המשיבה 2: עו"ד אבלין אביעד ][]החלטה

משכך, טענו המשיבים כי אין קשר סיבתי בין התיסמונת ממנה סובלת הקטינה ובין המעקב אחר הריונה של המבקשת.

משכך, נטען כי למעשה, אין בתיקון כתב התביעה כדי לפגוע במהלך המשפט ובזכויות הדיוניות של המשיבים.

יתר על כן, כך נקבע, המבקשים עצמם טענו בעדויותיהם במהלך ההליך כי בשונה מהאמור ברשומות הרפואיות, הם מיאנו לבצע את בדיקת האקסום בשל ספקנותם לגבי סכוייה באיבחון התיסמונת, ולא מחמת עלותה, כך שאף לשיטתם זו, אין קשר בין אי-מימון הבדיקה לבין אי-ביצועה בפועל.

...

עוד נטען כי יש לדחות את הבקשה מאחר שזו הוגשה בשלב מתקדם ביותר של ההליך, כשלוש שנים לאחר שהוגשה התביעה ולאחר שנחקרו מרבית המצהירים.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 8231/20 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – קצין התגמולים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.10.2020 בע"ו 29050-09-19 שניתן על-ידי כבוד סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי ו-מ' עמית-אניסמן בשם המבקשת: עו"ד יואב אלמגור ][]החלטה

בכל הנוגע לפגיעה בתחום הנפשי קבע קצין התגמולים כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לבין תנאי שרותה.

באשר לתחום האורתופדי, קבעה ועדת הערעורים כי המבקשת לא הרימה את נטל השיכנוע להוכיח כי היא סובלת מכאבים או מיגבלה כלשהיא בצואר או בגב, וכך אף לגבי קיומו של קשר סיבתי בין הנכות שהיא טוענת לה לבין תנאי השרות או האירועים שעליהם ביססה את תביעתה.

...

בסופו של דבר, היא שוחררה מן הצבא ביום 15.11.2011 לאחר שנקבעה אי-כשירותה לשירות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן: הבקשה נדחית לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

השופט ארד-אילון: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה תפ"ע 33632-10-21 (כבוד השופט דרור קלייטמן) מיום 27.4.22, בו הרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בקטינה מכוח סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וגזר עליו 7 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית.

הוא הוסיף את קביעתו של בית משפט קמא בענין החלטת השוטרים לדחות את הקראת הזכויות למערער בשל מצבו (בסעיף 45 להכרעת הדין): "אמנם השוטרים בעדותם בבית המשפט ניסו להסביר זאת בהסברים אחרים, אך התקשיתי לקבלם. ניתן להתרשם מהנסיבות ומדברי השוטרים כי הסיבה לאי הקראת הזכויות היא מצבו של הנאשם באותה עת." כן הפנה לקטע בסירטון שבו נראה המערער מדבר בטלפון עם שוטר, אולם ברור שמדובר בשיחה שבה לא היה בצד השני כל אדם, והמערער דיבר עם "שוטר דמיוני" (כאמור בכתב העירעור).

לקראת סוף הדיון, אמר המערער ברשות בית המשפט "זה טעות. זו לא דרך ארץ שלי. באמת אני נפלתי, לא יותר מדי. זה מה שאני יכול להגיד." ב"כ המשיבה ביקשה לאמץ את נימוקי בית משפט קמא שמצא שכלל העובדות מלמדות שבעת הארוע המערער שהיה תחת השפעת אלכוהול יכול היה לשלוט בעצמו והבין את הפסול במעשיו.

כדי לזכות בהגנת השכרות, נידרש נאשם להוכיח, ולו כדי ספק סביר, את קיומם של תנאים מצטברים: (א) שבעת המעשה הוא היה תחת השפעת אלכוהול; (ב) שבעת המעשה היה חסר יכולת של ממש להבין את שעשה או את הפסול במעשיו או להמנע מעשיית המעשה; (ג) שיש קשר סיבתי בין השפעת האלכוהול לפגיעה ברציה ובתובנה שלו, קרי בין התנאי הראשון לתנאי השני (ע"פ 7701/14 אל טייב נ' מדינת ישראל (2016); ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מ"י (2006); ע"פ 9258/00 נטרשווילי נ' מדינת ישראל (2002)).

תאורי השרות הצבאי שלא היה, כמו גם שיחת הטלפון המדומה שערך המערער, ואף התבטאותו כלפי השוטר "אתה דפוק?" יכולים ללמד על פגם מסוים בשיפוט, אולם אין בהם כדי להתגבר על הראיות באשר לדרך בה פנה המערער לילדות, ולחילופי הדברים בינו לבין המתלוננת בזמן אמת, ועל כן אין בהתנהגויות אלו כדי ללמד על העידר שליטה או על אי הבנת הפסול בעת שפנה לילדה, שאל לגילה, ליטף את גבה ושאל האם אפשר לנשק אותה.

...

משלא מתקיימים התנאים היסודיים להגנת השכרות שהם העדר שליטה על המעשים או העדר הבנת הפסול שבהם, אין צורך להידרש לתנאים האחרים של ההגנה, ודינה להידחות.

סוף דבר, מצאתי שיש לדחות את הערעור.

יורם צלקובניק, שופט עמית סוף דבר: הערעור נדחה כאמור בפסק-דינו של השופט ארד-אילון.