לטענתו, התובעת חזרה בה מהתחייבותה למכור לו את הנכס ואף הגישה נגדו תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה"פ 52882-03-17, להכריז על המסמכים עליהם חתמו הצדדים כבטלים, לרבות יפויי הכוח הבלתי חוזר שניתן לטובת הנתבע, להעברת הזכויות בנכס על שמו.
דה עקא שסבורה אני כי היות והסעד המתבקש בפני הנו סעד של פינוי, ואין על בית משפט זה להכריע במחלוקת הכספית שבין הצדדים, בהלוואות שהועברו ביניהם, ביכולת של הנתבע לרכוש את הנכס ובמחיר המופחת אשר הוא לכאורה זכאי לו, הרי שלאור כל האמור סבורה אני כי המסגרת העומדת בפני הנה חוזה השכירות אשר נכרת בין הצדדים, והשאלה האמנם הופר חוזה השכירות או הוארך והאם יש לנתבע זכות להמשיך להתגורר בנכס.
ואילו בסעיף 6 נקבע כי:
"דמי השכירות הנם בסך 2700 לחודש.... והם ישולמו מדי חודש... לא יאוחר מיום ה- 1/ לחודש...".
ואילו בסעיף 7 :
" חובת תשלום דמי השכירות תחול על השוכר אף אם יעזוב את המושכר לפני תום תקופת השכירות...".
כמו כן, בהסכם נקבע כי סעיפים 4-8 הנם סעיפים אשר הפרה שלהם מהוה פרה יסודית של ההסכם, והמשכיר יהיה רשאי להפסיק את השכירות בשל כך.
בעניינינו אין חולק כי הנתבע שילם את דמי השכירות על פי הסכם השכירות עד לחודש 3/16 ( ראה עמוד 34 שורות 35-36 לפרוטוקול הדיון ).
...
נוכח כל האמור לעיל, גם את טענתו של הנתבע כי יש להתנות את הפינוי בפיצוי שלו אני דוחה, שכן לא היתה כל התחייבות של התובעת כי הפינוי יהיה מותנה בפיצוי.
דה עקא שבמסגרת תובענה זו, אשר הוגשה כתובענה לפינוי מושכר, במסלול אשר הינו ספציפי וייחודי, ואשר בו כל אשר התובע צריך להוכיח הינו הפרת חוזה שכירות ובעלות על המקרקעין, דינו של הסעד להתקבל, ודינה של טענת העיכבון להידחות.
נוכח כל האמור לעיל, ובשים לב כי הנתבע מתגורר עם משפחתו בנכס ובשים לב לתקופה בה אנו מצויים, ועל מנת לאפשר לנתבע מציאת מקום מגורים אחר, אני מורה כי הנתבע וכל אדם מטעמו, יפנה את הנכס מכל אדם וחפץ, בתוך 90 יום מהיום.