רק בעלי זכות במקרקעין רשאים להתנגד לבקשה להיתר

בעתירה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי, נטען כי למשיבים 3-2, אשר הגישו היתנגדות לבקשת ההיתר, אין כל זכות להגיש היתנגדות, כפי שעולה מתקנה 37 לתקנות התיכנון והבניה (רשוי בנייה), התשע"ו-2016 (להלן: התקנות), הקובעת כי רק בעל זכות במקרקעין רשאי להגיש היתנגדות לבקשה להיתר, ומשכך הועדה כלל לא הייתה רשאית לזמנם לדיון.

...

מן הכלל אל הפרט בענייננו, כאמור, מאחר שאין כל מחלוקת כי המשיבים 3-2 אינם בעלי זכות במגרש, הרי שנקודת המוצא לדיון היא גם המסקנה הסופית הנובעת ממנו – המשיבים לא היו רשאים להגיש התנגדות לבקשת ההיתר שהגישה המערערת, והוועדה אינה רשאית לבחון התנגדויות אלה.

סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולבטל את החלטת הוועדה לזמן את המשיבים 3-2 לדיון בבקשת ההיתר על-מנת לשמוע את התנגדותם לבקשה ולבחון אותה.

עוד אציע כי המשיבים יישאו בהוצאות העותרת, ביחד ולחוד, בסך של 20,000 ש"ח. ת השופט נ' סולברג: דעתי כדעתה של חברתי השופטת י' וילנר, כי דין הערעור – להתקבל.

] אינני מקבל טענה זו. הדין הוא כמפורט לעיל, היינו, כי רק בעל זכות במקרקעין, או מי שקבל הסכמתו של בעל זכות במקרקעין, רשאי להגיש בקשה להיתר, וכי לא תוגש בקשה להיתר ללא הסכמה כאמור.

מכל מקום, הטענה היא, למעשה, טענת שינוי או הרחבת חזית, ובעניין זה אציין כי הוועדה המקומית העלתה את הטענה כבר בכתב התשובה לערר, וגם בדיון בפני ועדת הערר (ר' פרוטוקול הדיון בערר, עמ' 8 – 9), והמשיבים לא העלו שם היתנגדות להרחבת החזית, ובכך יש משום הסכמה.

...

פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה הזאת (שכאמור, יש לה עיגון בלשון התכנית), שהרי מגרש 8ב' הוא מגרש "כלוא", שאין אליו גישה כלל ועיקר.

לסיכום נושא זה, אני מקבל באופן מלא את החלטת ועדת הערר, בכל הנוגע לשביל הגישה להולכי רגל.

(ה) אני מקבל את העתירה (למעט בענין שביל הגישה להולכי רגל) ומבטל את החלטת ועדת הערר מיום 20/4/21, מלבד החלקים בהחלטה הנוגעים לשביל הגישה להולכי רגל.

עינינו הרואות, כי בין סעיפי החוק והתקנות אשר מסדירים את זהות הרשאים להגיש התנגדויות בהליכי תיכנון ורשוי קיים הבדל ברור וניכר – בעוד שהגשת התנגדויות לבקשה להיתר מותרת אך למי שהוא בעל זכות במקרקעין שקבל הודעה כאמור בתקנה 36 לתקנות, הרי שהגשת התנגדויות לתכנית מתאר מותרת לכל מי שרואה את עצמו נפגע על ידי התכנית.

די שאציין בנקודה זו, שבניגוד לאותם מקרים יחידים וחריגים, בפרשתנו קיימת תקנה מפורשת לפיה רק בעל זכות במקרקעין רשאי להיתנגד לתכנית, ודי שאוסיף, שאין חולקין שאין בידי העותרת כדי להצביע על פגיעה ישירה בה או בזכויות אדם יסודיות.

...

כך גם, לא מצאנו ממש בטענות העוררים, כי הבינוי בשלבים מסכל את האפשרות למצות את הבינוי המוצג בתכנית עבור מגדל, בשלב ב', ומימוש יתר זכויות הבנייה מכוח התכנית.

לא מצאנו ממש בטענות אלו.

סוף דבר, העתירה נדחית.

כל בנייה על גג ק"ב חייב לקבל רשות כל בעלי הדירות ותחייב את לוסטיג בתשלום; אין ללוסטיג כל זכות בחצר חוץ משביל דרך למדרגות שלו ושטח החניה; זכות השכנים לבנות ארון שבתוכו יעמדו בלוני הגז, ו/או פחי האשפה, ועל לוסטיג לשלם רבע מהעלות; לוסטיג חייב להמציא חוות דעת מהנדס מקורית (לא צלום) שתמסר לליזרוביץ על בטיחות בריכת השחייה שהעמיד על הגג העליון; ביום ה-16.11.2020 פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לאישור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק").

בית המשפט העליון קבע: "בעניינינו, לקתה בקשתו של בית הכנסת לאישור פסק הבורר בשיהוי ניכר, ונתקיימו בבקשה לאישור הפסק שהגיש המרכיבים השונים המקימים את המחסום הדיוני בשל שהוי". כך גם בפסק הדין ב- הפ"ב 35663-07-20 קניג ואח' נ' ברוינר מפי השופטת תמר בר אשר קבע: "ככלל, בקשה להמנע מאישור פסק בוררות או כל טענה אחרת שעניינה היתנגדות לאישור פסק בוררות, תוגש בדרך של בקשה לביטול פסק בוררות. ואולם, במקרה זה יש להמנע מאישור הפסק לנוכח השהוי המשמעותי בהגשת הבקשה לאישורו – קרוב לשלושים שנה לאחר נתינתו. לנוכח חלוף הזמן כמו גם שינוי מצב המקרקעין, אין עוד רלוואנטיות לפסק הבוררות, אשר קוים זה מכבר". בעיניינו, אין מדובר בשיהוי שיש בו כדי לשנות את זכויות הצדדים.

סעיף 23 (ב) לחוק קובע כי "לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו ..." ואילו סעיף 27(א) לחוק קובע: "לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק... בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו...". אם כך, משהמשיב לא הגיש בקשה לביטול פסק בוררות, במועד או שלא במועד (ויחד עם בקשת אורכה), אין להזקק להתנגדותו לאישור פסק הבוררות אלא אם כן היה מעלה טענה שלא היה כלל הסכם בוררות, דבר שלא היה ואף לא נטען.

...

סוף דבר לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין.

לאור כל האמור לעיל, נדחית התנגדותו של המשיב, ומתקבלת בקשתו של המבקש לאישור פסק הבוררות בהתאם לסעיף 23 לחוק.

המשיב ישלם למבקש הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (16.11.2020) ועד למועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בעע"מ 1461/20 אנטרים אינווסטמנטס (ישראל) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים (נבו 4.5.2021), (להלן: "ענין אנטרים"), נקבע כי במקרה בו בקשת ההיתר תואמת תכנית (ללא הקלות או שימוש חורג) רק לבעלי זכויות המקרקעין נושא הבקשה עומדת הזכות להיתנגד לבקשה: "השלב התיכנוני המיועד להגשמת העקרונות של שקיפות ושל שתוף הציבור, שהם עקרונות יסוד בדיני התיכנון והבנייה, הוא בראש ובראשונה שלב הדיון בתכנית החלה (ראו: עע"ם 1137/16 ועדת המשנה לתיכנון ובניה תל אביב נ' רטן, [פורסם בנבו] פסקה 16 (3.5.2016) (להלן: עניין רטן)). שלב זה מאפשר לכל מי שעלול להפגע מהתכנית לטעון את טענותיו בפני הרשות התכנונית ולנסות ולשכנע להמנע מהחלטה שתיפגע בו או לכל הפחות למזער את מידת הפגיעה. ההתנגדויות המובאות בפני הועדה במסגרת שלב הדיון בתכנית אף מאפשרות לטייב את התוצר התיכנוני, והן משרתות, כאמור, אינטרסים צבוריים רחבים של שקיפות, שתוף הציבור בהליך קבלת החלטות מינהליות ודמוקרטיזציה של ההליך התיכנוני (ראו: שרית דנה ושלום זינגר דיני תיכנון ובנייה כרך א 525-519 (2015)). לעומת זאת, השלב של הבקשה להיתר, הוא שלב יישום התכנית החלה ומהוה את החוליה האחרונה בשרשרת ההליכים התכנוניים. בשלב זה אין לציבור בכללותו זכות להגשת היתנגדות (זאת, להבדיל מבקשה להיתר בנייה שבצדה בקשה להקלה או לשימוש חורג).... בשלב הבקשה להיתר, הגשת ההתנגדויות נועדה למנוע פגיעה אך בזכויות קנייניות של מי שיש לו זכויות במקרקעין הנדונים, ואשר עלול להיות מושפע כתוצאה ממתן ההיתר, ומשכך היא מוגבלת אך ורק לבעלי הזכויות כאמור (ראו: עניין גרינברג, פסקה 22)". ההחלטה בערר הראשון הביאה לשינוי מערך הטוענים בפני הועדה המקומית.

סעיף 152(א)(1) בחוק קובע מי רשאי לערור בפני ועדת הערר: "הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רשוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות היתנגדות שהוגשה לפי הוראות סעיף 149(א) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסרוב או הדחיה, ואולם אין לערור על החלטה של רשות רשוי מקומית לסרב לתת היתר בשל כך שמכון הבקרה שביצע בקרת תכן לבקשה להיתר קבע כי תוצאות הבקרה אינן תקינות...". העותרות אינן באות בכלל אלו.

...

בקשת ההיתר נדחתה בהחלטה מיום 21.3.2021 בנימוק הבא: "למרות שמבחינה תכנונית התב"ע מאפשרת הקמת מפעל נוסף, אך המסמכים והתוצאות של הניטור והגנת הסביבה מצביעים על חריגה של חלקיקים (אבק) מהערכים המותרים בחוק בשטח אזור התעשייה, הרי שיש לדחות את הבקשה ולא לאפשר הקמת מפעל נוסף עם פוטנציאל פליטות אבק" בעקבות החלטת הוועדה המקומית, הגישו הבורג ורדימיקס עררים (נפרדים) לוועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: "ועדת הערר" או "המשיבה 1").

לעותרות אין עוד זכות קנויה להשמיע את עמדתן ואין להן מעמד בשאלה האם יש לדחות את בקשת ההיתר בשל המצב הסביבתי.

לאור המסקנה שבקשת ההיתר אינה סוטה מהשימושים המותרים בתכנית, השאלה האם יש מקום לאשר את בקשת ההיתר אם לאו היא עניין שבין רדמיקס לוועדה המקומית ולעותרות, שאין להן זכות במקרקעין נושא בקשת ההיתר, אין מעמד שבדין להוסיף ולהתנגד לבקשה.

פרשנות ועדת הערר את הוראות התכנית בדרך זו היא סבירה, מעוגנת בלשון תקנון התכנית והנספח הסביבתי ועל כן איני מוצאת מקום להתערב בה. סוף דבר לא מצאתי שגגה בהחלטות וועדת הערר ועל כן העתירה נדחית.