רציפות זכויות מפנסיה צוברת לתקציבית של עובדי מדינה

העדר הסכם בדבר רציפות זכויות בין הועדה לעירייה - גם אם התובעת הייתה זכאית לפנסיה תקציבית מהועדה (דבר המוכחש), הרי שבין הועדה לרשויות המקומיות לא נחתם הסכם קבוצי בעיניין רציפות זכויות לפנסיה תקציבית.

ביום 3.3.1999 נחתם הסכם קבוצי כללי, שהסדיר את מעבר העובדים במיגזר הצבורי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, תוך מתן הטבה לעובדים בדרך של הרחבת בסיס השכר הפנסיוני (להלן: "הסכם 99").

נשוב ונציין כי פסק הדין בפרשת עריית מודיעין אושר בבג"ץ 5343/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.2.10), וכך נקבע שם: "עילתה של העתירה בהסכם קבוצי אשר נקשר בשנת 1999 בין עותרת 1, ההסתדרות הכללית החדשה, לבין המדינה, מרכז השילטון המקומי וגורמים נוספים. אותו הסכם נועד להסדיר את מעברם של עובדים במיגזר הצבורי מהסדר של פנסיה תקציבית לזה של פנסיה צוברת. הוראותיו – כך קבעו בית-הדין האיזורי לעבודה ודעת הרוב בעירעור שהוגש לבית-הדין הארצי, "צילמו" את המצב עובר לקשירת ההסכם, במובן זה שעובדים שנהנו בפועל מהסדר של פנסיה תקציבית הוסיפו ושמרו לפיו על זכותם לביטוח במתכונת זו, ואילו עובדים שבאופן מעשי שולמה להם פנסיה בהסדר החלופי, גם אם על-פי דין הם היו זכאים לפנסיה תקציבית, ימשיכו להיות מבוטחים בשיטה הצוברת.

...

השאלות הטעונות הכרעה האם התביעה התיישנה? האם התובעת זכאית לפנסיה תקציבית? עיקר טענות התובעת יש לקבל את התביעה, וזאת מהנימוקים הבאים: התובעת הייתה מבוטחת בפנסיה תקציבית - התובעת הייתה מבוטחת בפנסיה תקציבית בשנתיים הראשונות לעבודתה בוועדה, וזה הופסק שלא כדין על ידי הוועדה בשנת 1994, עת הוחלף בביטוח מנהלים, שלפרטיו התובעת לא הייתה מודעת כדבעי.

עיקר טענות המדינה והוועדה יש לדחות את התביעה על הסף כבר בשלב הטענות המקדמיות: התיישנות – בחינת המקרה דנן מובילה למסקנה כי התביעה התיישנה, שכן עילתה נוצרה לכל המאוחר בשנת 1994, עת התובעת חתמה על הצטרפותה לביטוח מנהלים במסגרת עבודתה בוועדה.

לא למותר לציין, שהתובעת בחרה, וסיבותיה עימה, שלא לזמן לעדות את גב' ג'נט. אנו סבורים כי בעדותה של גב' ג'נט היה כדי לשפוך אור על אותן נסיבות שהובילו לכך שקיבלה פנסיה תקציבית, בשונה מיתר עובדי הוועדה.

הימנעותה של התובעת מלזמן את הגב' ג'נט לעדות – פועלת לחובתה בעניין זה. סיכום על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה.

בשים לב לסעד שנתבקש על ידי התובעת בתביעתה ולאור נסיבותיו הספציפיות של הליך זה, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

במקרים אחרים, שבהם בעקבות המעבר של עובדי מדינה לרשות סטאטוטורית או לחברה ממשלתית הוסכם על שינוי שיטת הפנסיה מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת, ההסכמה לוותר על פנסיה תקציבית ניתנה כנגד מתנים הולמים בזכויות הפנסיה כגון בהסכמי הפנסיה של בזק ושל תע"ש. באותם הסכמים, המדינה רכשה לעובדים זכויות פנסיה בגין תקופת עבודתם בשירות המדינה בהתאם לזכויות הקבועות בתקנוני הקרנות, כאשר באותה העת, שעורי הצבירה עלו על 2% לשנה.

אמנם, האפשרות של רכישת זכויות עלתה בשלבים מסוימים ואולם הצעה זו נידונה כפי שנדונו חלופות אחרות להסדרת רציפות זכויות הפנסיה של העובדים המועברים שנולדו לאחר יום 1.1.1935 והועברו מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בנתיב.

...

התובעים הגישו בקשת רשות ערעור ולאחר שניתנה רשות ערעור, הערעור נדחה בפסק דין מיום 22.11.2015.

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בעניין קוריצקי על ידי כב' השופט פליטמן (כתוארו אז) וכדלקמן: "כאשר המוסד המשתתף לא מעביר את חלקו בגימלה למוסד המשלם, מן הטעם שהוא סובר שהגימלה שעליו לשלם על פי הסכם הרציפות או תקנונו נמוכה מזו שסובר העובד; במקרה כזה –אין לחייב את המוסד המשלם בתשלום מלוא הגימלה כטענת העובד הפורש. אלא, על אותו עובד להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד המשתתף. עמדת המוסד המשלם אינה רלבנטית כלל לאותה מחלוקת". (ההדגשה אינה במקור –א.ר.) לאור כל האמור לעיל, מסקנת הדברים היא שהתובעים לא הוכיחו את זכאותם לקבל את הפנסיה בגין תקופת השירות במדינה על בסיס תקנון נתיב (הן לענין המשכורת הקובעת והן לעניין שיעור צבירת אחוזי הפנסיה).

לנוכח קביעתנו ולפיה לא הייתה הסכמה ו/או נוהג מחייב לפיו תשלום הפנסיה בגין תקופת שירות המדינה ישולם בהתאם לתקנון נתיב, התביעה לפיצויי בגין הפרת הנוהג ו/או ההסכם או לפיצויי קיום או לפיצויי בגין עגמת נפש – נדחית.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית במלואה.

ביחס לתיקון לחוק הגימלאות, שקבע שהמגזר הצבורי יעבור מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת וביטל את הסדר הרציפות שהיה קיים עד אז בין שירות בצבא קבע לבין שירות המדינה, הרי שמדובר בפגיעה בזכות הקניין ובזכות לשויון המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, באופן שאינו עומד בפסקת ההגבלה, ולכן דינו להתבטל.

כמו כן, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה פניותיה הראשונות של התובעת עסקו בכלל באובדן כ- 190 ימי המחלה הצבורים מתקופת שרותה הצבאי ולא בשינוי משטר הביטוח הפנסיוני, אלא שגם בכך אין כדי לסייע לנתבעת, וזאת מן הטעם ששתי הסוגיות (גרירת הזכות לימי מחלה צבורים וביטוח בפנסיה תקציבית), שלובים זה בזה ומן הטעם, שהוכח בפניי, וגם לא נטען אחרת ע"י המדינה, שהתובעת לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא פנתה לכל הגורמים הרלוואנטיים בשירות המדינה בבקשה לקבל סעד לנוכח המצב שנוצר.

...

האם התובעת, שופטת בית משפט השלום בחיפה, זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, חרף העובדה שכאשר מונתה לכהונת שיפוט היתה מבוטחת בפנסיה צוברת? זו השאלה בה עלי להכריע בתיק זה. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, ולהלן הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתי.

לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה מדובר בהוראות חוק שמצופה מהתובעת להכיר ולפעול על פיהן גם ללא הנחיה של המעסיק, אלא שבנסיבות העניין, ובמיוחד לאור דפוס העסקתה של התובעת בשנותיה הראשונות בפרקליטות עד לקבלת כתב המינוי – דפוס העסקה שנכפה עליה וששירת בראש ובראשונה את הפרקליטות עצמה, שביקשה להשאיר אותה בתפקידה, סבורני כי יש לייחס למדינה חובה מוגברת של גילוי ויידוע.

לסיכום, התנהלות הנתבעת כלפי התובעת, החל מהאופן בו קלטה אותה, עבור דרך האופן בו מינויה הזמני שב וחודש, לרבות באופן חריג, וכלה בכך שחרף פניותיה לגורמים הרלוונטיים השונים מבעוד מועד, אף גורם לא טרח לעדכן אותה בדבר האפשרות העומדת לה לשמור על זכויותיה בפנסיה תקציבית, תוך מתן תשובות, שהטעו אותה, ולמצער, לא הציגו בפניה פרטים מהותיים, דבר שגרם לכך שאיבדה זכות להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, ולכל הפחות, איבדה את הזכות להגיש בקשה בעניין לגורם האחראי.

אחרית דבר התביעה מתקבלת וניתן בזאת סעד הצהרתי, לפיו התובעת זכאית לפנסיה תקציבית החל ממועד תחילת עבודתה כעובדת מדינה, תוך צירוף תקופת שירותה הצבאי, תוך עריכת התחשבנות מתאימה, בין היתר, ביחס למענקים הכספיים שקיבלה עם שחרורה מצה"ל ולאחרונה, המענק הכספי שקיבלה כשופטת.

כאשר המערער ביקש לשמור על רצף בטוחי, העיריה סירבה לכך מכיוון שהיא לא מבטחת את עובדיה בביטוח מנהלים, ולכן המערער עבר לפנסיה צוברת.

המערער ביחד עם קבוצה של עוד עשרות כבאים שהפכו להיות עובדי מדינה באותו מועד פנו להגשת תביעה לסעד הצהרתי, לפיו הנם זכאים לפנסיה תקציבית.

מכאן כי החוק לא שינה את הזכאות של המערער מפנסיה צוברת לפנסיה תקציבית משבמועד כינונה של הרשות היה בפנסיה צוברת, ולכן לא יצר את עילת התביעה ואינו רלוואנטי למניין תקופת ההתיישנות.

יש להדגיש כי הנקבע בעיניין זורחוב הוא החריג לכלל לפיו חלה על תביעות מסוג זה היתיישנות, והקביעות בו רלוואנטיות לנסיבות החריגות של התובעים שם בהן בוטחו לאורך שנים בביטוח פנסיוני חסר, נסיבות שלא מתקיימות כאמור בעיניינו של המערער.

...

ככל שהשלכות הסיווג השגוי נוגעות לסיווג הפנסיוני, כפי שקבענו דין התביעה להידחות שכן בחירת מסלול פנסיוני היא אירוע חד פעמי ולכן תקופת ההתיישנות חלפה.

בנסיבות אלו, עם כל ההבנה לתחושת ההחמצה של המערער שהיה והינו עובד מוערך ומסור במסגרות השונות בהן שירת ככבאי, אין בידינו לקבל את טענותיו.

סוף דבר – הערעור נדחה.

האם התובע היה זכאי להמשיך להיות מבוטח במסלול של פנסיה תקציבית? האם יש לראות רציפות בתקופות העסקתו של התובע בבית החולים? מסגרת נורמאטיבית בעקבות הסכם המעבר משנת 1999 נחסם באופן הדרגתי מסלול הפנסיה התקציבית בפני עובדי המיגזר הצבורי והוסף סעיף 107א לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן – חוק הגימלאות): "(א) הוראות חוק זה לא יחולו על מי שהתמנה לפי חוק המינויים ביום הקובע החל לגביו או לאחריו (להלן - עובד חדש).

ההסכם הקבוצי מיום 2.3.06, שנחתם בין ממשלת ישראל, מרכז השילטון המקומי ושלוש הערים הגדולות לבין ההסתדרות הרפואית, לעניין הסדרת המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בדרוג הרופאים (להלן – הסכם 2006), קובע כי מי שהיה "רופא קבוע" בשירות המדינה ב"מועד הקובע" ואשר התמנה על פי חוק המינויים, ימשיך להיות מבוטח במסלול פנסיה תקציבית.

...

אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת שלפיה העסקתו של התובע על ידי קרן מחקרים הייתה דרך מוכרת ולגיטימית כדי להתגבר על מגבלות של תקציב ותקנים, וכי הייתה זו הדרך היחידה באותה עת לסייע לתובע בהמשך העסקתו בבית החולים.

בהתאם לכל האמור לעיל, ניתן צו עשה המחייב את הנתבעת להחזירו למסלול של פנסיה תקציבית באופן רטרואקטיבי החל מיום 1.8.01, כעובד מדינה, תוך השבת פיצויי הפיטורים שקיבל מהנתבעת.

לסיכום אנו מקבלות את תביעת התובע.