רצח בנסיבות של קנטור

בית המשפט המחוזי קבע כאמור מימצאי עובדה ומהימנות חד משמעיים לעניין התקיימותם של יסודות עבירת הרצח בנסיבות המקרה דנן, ובאשר להיעדר קנטור.

...

יצויין כי מסקנתו של מומחה התביעה – לה הסכים אף מומחה ההגנה בסופה של חקירה – הייתה כי שילוב החומרים אותם נטל המערער לטענתו "מעלה את הסיכון לאובדן הכרה, תרדמת או מוות"; מסקנה שאינה יכולה להתיישב בשום פנים ואופן עם התנהגות המערער כפי שנצפתה על ידי העדים, על ידי חוקריו ואף על ידי עת צפיתי בקלטת חקירתו.

כבית המשפט המחוזי אף אני הגעתי לכלל מסקנה כי המערער ביצע את המיוחס לו בכוונת תחילה, לאחר שגמר אומר להמית את המנוחה ותוך שביצע שורה של פעולות שיש בהן כדי לקיים את יסוד ההכנה הנדרש בחוק, והכל מבלי שקונטר על ידי המנוחה וכשלא עומדת לו הגנת השכרות לה טען.

נוכח כל האמור לעיל אני סבור כי יש לדחות את ערעורו של המערער, וכך אציע לחבריי לעשות.

ואכן יש לציין כי במסגרת הצעות החוק לרפורמה בדיני ההמתה נעשה שינוי משמעותי בנושא, במובן זה שיסוד הקינטור בכללותו הוצא מהגדרת היסוד הנפשי בעבירת הרצח, והוכנס במקום זאת כנסיבה המצדיקה הפחתת אחריות מרצח ל"המתה בנסיבות של אחריות מופחתת" (ראו: סעיף 301ב(א)(1) להצעות החוק לרפורמה בדיני ההמתה)).

...

לאחר התלבטות הצטרפתי למסקנה זו. אולם, אני מבקשת להדגיש כי עשיתי כן בהתייחס לנסיבות ולעובדות שהוכחו במקרה זה. היותו של אדם קורבן להתעללות נמשכת אינו אמור לשמש, כשלעצמו, בסיס לקבלתה של טענת קינטור.

עם זאת, כמו חברי אני סבורה שטוב נעשה אם נימנע מהגדרתה של אמת מידה של "קורבן האונס הסביר" כפי שביקש בא-כוחו של המערער לעשות.

אני סבורה שחרף הקושי הכרוך בהטלת עונש שאינו קל על המערער, פסק דינו של חברי איזן נכונה בין שיקולים אלה.

בשל חשיבות הדברים אביאם להלן מפי אומרם: "...ואולם בדונו בשאלה אם הראיות שבאו לפני בית-המשפט מצדיקות מסקנה פלונית, רשאי השופט להסתייע בנסיון שבחיים ולהעזר בהגיון. לפיכך, משהואשם אדם ברצח ונסיבות הפשע אינן מעלות חשש של קינטור, מותר לו לשופט להרשיע את הנאשם ברצח, אף-על פי שהתביעה הכללית לא הביאה ראיה להוכיח חוסר קינטור, היינו, לא עמדה לגבי פרט זה של העבירה בנטל של הבאת הראיות.....נטל השיכנוע להוכחת חוסר הקנטור מוטל אמנם על הקטיגוריה, ואילו עלה ספק מן הראיות, הנאשם היה נהנה ממנו. אך כאשר הנסיבות אינן רומזות על קינטור, אין מקום לספק, ועל-פי שורת ההגיון רשאי השופט להסיק מאותן נסיבות ולקבוע, כי לא היה קינטור. כיוצא בזה, כשרו של אדם לערוך צוואה. נטל השיכנוע, להוכיח כשרו של המצווה, מוטל על מי שמבקש לקיים את צוואתו, אבל באין יסוד לפקפק בכשרו, רשאי השופט להעמיד את המנוח בחזקת כשר, בלא שתובא ראיה לכך...ובתביעת שטר, כאשר טענת הנתבע היא שלא חתם על המסמך כפי תכנו, אלא שנעשה בו שינוי שלא על-פי רשותו, המסמך בעצמו מוכיח לכאורה את תקינותו אם אין שינוי ניכר על-פניו....

...

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

עוד אציין, כי בנסיבות אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעת בריבית עונשית לפי ס' 28א. לחוק חוזה הביטוח משום שלא שוכנעתי כי הימנעותה מביצוע התשלום לא נבעה מקיומה של מחלוקת בתום לב מצד הנתבעת.

סיכום הנתבעת תשלם לתובעת סך של 224,475 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, אגרת בית משפט ששולמה, ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.

לאחר שבחנתי את הדינים כאמור, באתי לכלל מסקנה כי התיקון אינו משפיע בפועל על עניינו של המערער, שכן מחד גיסא אין מקום להרשיעו בעבירה של "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", לפי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק, ומאידך גיסא, אין לגזור את דינו בהתאם לעונש הקבוע לצד עבירת הרצח הבסיסית (סעיף 300(א) לחוק), הפחות מעונש של מאסר עולם חובה.

ראשית, בעבר העדר הקינטור שימש יסוד בעבירת הרצח, ואילו כעת התקיימות הקינטור היא נסיבה שיוצרת הסדר ענישה מקל (מכאן נובע היבט אפשרי נוסף, והוא השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בדבר קנטור).

...

המסקנה היא כי גם לפי הדין החדש אין המערער עומד בתנאי הקנטור.

אף טענה זו דינה להידחות.

מקובלת עליי עמדת המשיבה, לפיה ברצח המנוחה על ידי המערער התקיימה הנסיבה המחמירה של גרימת המוות "באכזריות מיוחדת" שבסעיף 301א(א)(7) לחוק.

לאחר שידענו כי המערער גרם למות המנוח, לא נותר לנו אלא לבחון את שאלת אחריותו לתוצאה זו. הגדרת השאלות שטעונות הכרעה במסגרת ההליך דנן ברי הוא, כי בנסיבות אלו עלינו להכריע אם לפנינו מעשה רצח בסיסי, כמשמעו בסעיף 300(א) לחוק העונשין, כנוסחו היום, או שמא מדובר במעשה הריגה לנוכח מצב של קנטור – שעליו, לכאורה, מצביע הסירטון לצד ראיות נוספות אשר תפורטנה בהמשך דבריי.

...

בנסיבות אלו, סבורני כי חובה עלינו לבחון את טענת המערער כי פעל מתוך קנטור; וזאת אעשה כעת.

בנסיבות אלה, סבורני כי תקיפת המערער על ידי המנוח, אשר התרחשה, כפי שהתרחשה, בחניית המועצה, עולה כדי התגרות המקימה את היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקנטור יחד עם היסוד האובייקטיבי שלה.

לנוכח מכלול נסיבות האירוע, אני סבור כי המערער ראוי להתחשבות של ממש בעונש שהושת עליו.

העונש של 20 שנות מאסר שהושתו על המערער בבית משפט קמא, יאה לאחרון העבריינים המורשע בעבירת הריגה, והמערער שלפנינו והמקרה שלפנינו, רחוקים לטעמי מעונש המאסר המכסימלי בעבירת ההריגה הישנה (או בעבירה של המתה באחריות מופחתת על פי ההסדר החדש).

אך ורק בשל כך, אני סבור כי יש מקום להחמיר עם המערער ביחס לדוגמאות שהובאו לעיל, ואני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיע חברי ולפיה יש להעמיד את עונשו של המערער על 14 שנות מאסר בפועל, חלף 20 השנים שהושתו עליו בבית משפט קמא.