רעש נביחות כלבים תביעת נזיקין

בכתובים פירטו התובעים: "הנתבעת גרה בבניין סמוך עם שביל גישה משותף. מאז הגעתה של הנתבעת לגור בשכנות [לפני] כ-10 שנים איכות חיינו נפגעה קשות. צרחות מחרידות כדרך חיים. מוזיקה רועשת בליווי שירה קולנית בכל שעות היממה. תקופה של שנתיים, כלבה נובחת נביחות רמות בכל שעות היממה, לילות ללא שינה. בשנה האחרונה מהוה חצר ביתה של הנתבעת מרכז בילוי המוני של בני נוער בשיתוף בנותיה המתבגרות ובעידוד הנתבעת בכל יום ובעיקר בלילות עד אור הבוקר. מוזיקה רועשת מרמקולים בחצר וכן קריוקי. בקשותי נענו בצחוק מזלזל, קללות ובהגברת הרעש" (מתוך כתב-התביעה).

מוסיף סעיף 44 לפקודת-הנזיקין ומסייג: "לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". התובעים הסבירו כי ניזקם הצטבר לאורך זמן וביטויו, בעקרו, הוא "נפשי. מניעת שינה, איחורים, לצאת לעבודה במצב לא טוב והפסד ימי עבודה שנגרמו" (עמ' 2, ש' 9-8 וש' 29-28).

...

שמא גם העֵד, ואינו מבֵּין התובעים, ביקש להתנכל לנתבעת ובדה את הדברים מלבו? סבורני כי לכך אין כל אחיזה בתמונה העובדתית שנפרשׂה לפנַי.

אומר מייד כי אינני מקבל את הסיפא של דברים אלה.

הפסיקה הכירה בדרך זו. "הגעתי לכלל מסקנה", כתבה בבית-המשפט המחוזי נשיאתו דהיום של בית-המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור, "שענין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין" (ת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים, בפסקאות 76-74 לפסק-דינה (פורסם במאגרים, 30.10.2000)).

התובעים עתרו לחיובה של הנתבעת בסך של 30 אלף ש"ח. לאחר שקלולם של הנתונים כולם, לרבות הוצאות-ההליך והטרחה שנגרמה לתובעים, אני מחייב את הנתבעת לשלם להם, יחד ולחוד, בתוך 30 ימים מן היום, שבו הומצא לה כדין פסק-דין זה (ימֵיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים), סך כולל של 7,500 ש"ח. עוד תשלם הנתבעת, בתוך אותו מועד, למר יצחק בן שמחון את הוצאות-התייצבותו למסירת-עדות בבית-המשפט, בסך של 500 ש"ח. איחור באיזה מבין התשלומים הללו יוסיף לו הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

בני משפחתו של התובע, אשר התגוררו בסמוך לתובע העידו, כי שעה שראש המשפחה חלה, העירו לנתבעים על הרעש העולה מכיוון חצרם עקב נביחת הכלבים.

סעיפים 41א ו- 41ב לפקודה עוסקים בעוולה נזיקית של נזק גופני הנגרם מתקיפה של כלב וזו לשונם: הוספת סימן ד'1"41.א בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים.

כפי שהדברים עולים מתוך דברי התובע בבית החולים ובמשטרה, שעה שארוע הנביחה הנו הארוע המינורי ואילו ארוע הויכוח עם הנתבע הנו הארוע המשמעותי, שהביא לבעיה הלבבית, ושעה שגירסתו של התובע באשר לתקיפה נסתרה, הרי שעל פניו, יש לקבוע כבר עתה, כי אין קשר סיבתי בין נביחת הכלבים ובין פגיעתו של התובע ויש לדחות את התביעה.

...

לו אמנם היתה בפי התובע טענה מבוססת בעניין, היה מסכים להצגת הרישיונות על ידי הנתבעים במהלך הדיון והוא אף יכול היה לפנות לרשות על מנת לברר עובדה זו. סביר בעיניי, כי הנתבע, כווטרינר המועצה והנתבעת כווטרינרית שעוסקת בטיפול בחיות מחמד, דאגו לחסן את הכלבים וכל אמירה בעניין זה, לבד מהיותה בלתי רלוונטית לאחר שגם התובע לא מצא מקום לפנות למשרד הבריאות לאחר האירוע, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד לעניין המסקנה המשפטית, שעה, שאין עסיקנן בתקיפה של כלב.

נוכח כל האמור, לא הוכח, כי התובע נפגע כתוצאה מעוולה שעוולו כלפיו הנתבעים ודין התביעה להידחות לפיכך.

התביעה נדחית.

התובעים מבססים עילת תביעה זו על הוראות סעיף 48 א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)- "היה במקרקעין משום תמיכה למקרקעין שכנים, תהא עשיית דבר המונע או שולל תמיכה זו- עוולה." התובעים טוענים כי יישור השטח על ידי הנתבעים שולל מחלקת המשנה שלהם את התמיכה שר העניקו המקרקעין שבחלקת המשנה של הנתבעים ולפיכך, קמו יסודות עוולה זו ועל הנתבעים לשאת בעלות הקמת הקיר התומך, על פי חוות דעת השמאי.

הנתבעים בחרו שלא להעיד את הנתבע 2, שהוא על פי דברי המחזיק 1 המחזיק בפועל במקרקעין אלא להעיד את הנתבע 1 בלבד אשר בעדותו ביקש להמעיט ככל הניתן בדבר שהותו במקום ומידת השליטה שלו על הנעשה שם. סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין עניינו עוולת המיטרד ליחיד – "מיטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטיבם..." כלב מעצם טיבו נובח.

כאשר מחזיק אדם בחלקתו ששה כלבים ומתגורר במקום אחר ואינו מצוי דרך קבע במקום אין הוא חשוף לאותם רעשים ואין לו כל שליטה על הפחתתם בכל שעות היממה.

...

הנתבעים יפנו את שטח חלקת המשנה שלהם מכל האמור לעיל או כל שימוש אחר אשר אינו תואם את ייועד המקרקעין בתוך 21 יום מיום מהמצאת פסק דין זה. סיכום בסיכומי טענותיהם טענו התובעים לסעדים שונים אשר לא כלולים בכתב התביעה.

התביעה לסעד כספי נדחית.

הנתבעים יפנו את שטח חלקת המשנה שלהם מכל האמור לעיל או כל שימוש אחר אשר אינו תואם את ייועד המקרקעין בתוך 21 יום מיום מהמצאת פסק דין זה. לאור דחיית חלק מן התביעה וקבלת חלקה האחר, כל צד יישא בהוצאותיו.

לטענת התובעת, הנתבע התנהג בצורה לא סבירה; הוא לא היתנצל אלא להיפך, היתעלל בה, צחק ממנה, לא עזר לה ומסר לה פרטים לא נכונים; לאחר ארוע הנשיכה, היא הגיעה למקום עבודתה כשהיא בוכה וסובלת מכאבים חזקים ברגל; רופא מהמכון שבו היא עובדת בדק אותה והעניק לה טפול רפואי ראשוני; לאחר שנרגעה ניסתה להיתקשר אל מספר הטלפון שהנתבע מסר לה, אולם התגלה לה שמדובר במספר טלפון שקרי; בעקבות כך ומשום שלא ידעה פרטים על הכלב ומצב בריאותו, הומלץ לה במקום עבודתה לפנות למשרד הבריאות; היא נבדקה במשרד הבריאות, שם אובחנו אצלה סימני נשיכה והמטומה בירך רגל שמאל ונקבעו לה טיפולים מונעים נגד כלבת שכוללים שתי זריקות; הומלץ לה במשרד הבריאות לחזור למקום הארוע ולנסות לאתר את הכלב; חרף הפחד, היא חזרה למקום הנשיכה ושמעה נביחות כלב מהבית הסמוך למקום הנשיכה; היא דפקה בדלת וראתה את הכלב שנשך אותה עם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"); התברר לה כי הנתבעת היא בעלת הכלב הרשומה; היא היתקשרה למשרד הבריאות מביתה של הנתבעת, והנתבעת מסרה להם את פרטיה האישיים ואת המידע הנידרש הקשור לכלב; כעבור יומיים הכלב נילקח להסגר על ידי הוטרינר העירוני.

דיון והכרעה האחריות בגין ניזקי גוף שנגרמו על ידי כלב קבועה בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר קובע: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". מנוסח הסעיף עולה כי אחריותו של הבעלים היא אחריות קפידה ללא צורך בהוכחת התרשלות מצידו.

לדברי הנתבע, הוא בכלל דאג לכלבה שלו, שלטענתו, השמיעה רעש של כאב.

...

לנוכח כל האמור, יש לקבוע כי התובעת הוכיחה את גרסתה מעבר למאזן ההסתברויות.

בנסיבות אלה, בשים לב למכלול הדברים, אני מחליט לפסוק לתובעת פיצוי בסכום גלובלי של 8,000 ₪.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 8,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 1,200 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות בקריות ת"ק 23073-09-19 קופרברג ואח' נ' פדידה ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים תובע / נתבע שכנגד יצחק קופרברג ת.ז 051507887 נתבעים / התובעים שכנגד 1. עו"ד אפרת פדידה ת.ז 013249487 2. אלי פדידה ת.ז 023544000 פסק דין

הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע נוהג בשגרה להסתכסך עם שכניו, בכל נושא אפשרי, תוך נקיטת אלימות והטרדות – בין היתר העלה טענות בדבר נביחות כלבי השכנים, מנע סלילת חניה של שכנים שקבלו לה אישור כדין על ידי החנית רכבו בזדון במקום, וכאשר ביקשו הנתבעים להרחיב את ביתם, פנה בתלונות לרשויות בטענות כי הבניה נעשתה שלא כחוק.

באשר לטענות התובע למיטרד - סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע: מטרד ליחיד הוא כשאדם מיתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהיתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

בחינת שאלת האדם הסביר איננה אמורה להיות מושפעת מרגישות מיוחדת של מי הצדדים או מהפעילות במקרקעין, והדברים הנכונים לגבי רעש, נכונים גם לטיב המפגע הנטען שלפניי שעניינו מחטי עץ אורן (ראו והשוו: ת"א (מחוזי חיפה) 972/63 יהושע שטיינברג ואח' נ' יצחק שכטר, פ"מ נ 281 (1966)).

...

יוצא אפוא כי על התובע להוכיח "הפרעה של ממש" לשימוש או ההנאה מחצריו, הנובעת ממעשי או מחדלי הנתבעים, וכזו שאיננה קלת ערך והכל תוך ראיה כוללת של טיב המקום, וזאת מבלי לגרוע מזכותם של הנתבעים לעשות במקרקעיהם את השימוש שהם עושים בהם.

יוצא אפוא, כי התובע לא הוכיח לפניי את הטענה לפיה המחטים שבתמונה מקורם מן העץ שבחלקת הנתבעים, או כי העץ הספציפי הינו בבחינת מפגע של ממש המצדיק מתן סעד כלשהו.

סיכומם של דברים, נוכח כל המפורט לעיל – התביעה נדחית.