רמת הזהירות הנדרשת מרופא כלפי מטופל בריא

עם זאת, כן מצאתי כי, בנסיבות ענייננו, הגילוי הנידרש על פי הדין מרופא מטפל כלפי מטופלו היה חסר בחלקו, ועל כן הסכמת התובע לניתוח שבוצע - לא היתה מדעת; בשל כך, הגם שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרה חלקית זו של חובת הגילוי לבין בחירת התובע לעבור ניתוח אלקטיבי זה, זכאי התובע, בנסיבות, לפצוי בגין פגיעה באוטונומיה.

חובת הזהירות של רופא ושל מוסד רפואי כלפי החולים המטופלים על ידם אינה שנויה במחלוקת [ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן (פורסם; 20.7.11)]; אחריותם של הרופאים מתחילה כבר בשלב איבחון המחלה [ע"א 8591/06 פלונית נ' מדאינווסט אינטרנשיונאל (1985) בע"מ (פורסם; 9.2.10); ע"א 11035/07 לעיל בסעיף 12], והיא משתרעת על החובה למתן טפול רפואי ההולם את האבחנה [ע"א 11035/07 לעיל בסעיף 12], על בחירת אופן וזמן ביצוע הטיפול הרפואי [ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר (פורסם; 23/5/95); ע"א 437/73 עאיק (קטינה) נ' רוזמרין, פ"ד כט(2) 225 (1975); ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מו(5) 628 (1992)], ד.2.

בענין קדוש מובהר כי אין לפנות לקיצוניות שניה ולדרוש שהרופא "יפרט כל סיכון ותת-סיבוך". דרישה כזאת איננה פראקטית מצדו של הרופא, ובסופו של דבר עלולה לפגוע במטופל ש"יוצף" במידע, שבחלקו כלל איננו רלוואנטי לצורך החלטתו כיצד לפעול; איננו רלוואנטי לצורך "הסכמתו מדעת". מכל מקום, אם נחזור לבסיס הדין, הלכה היא כי אין די ב"הסכמה פורמאלית", לקבלת טפול רפואי.

כך, למשל, ניתן היה ליתן לכך ביטוי רפואי מדויק בלשון הגדרה מדעית של רמת הסיכון (ASA 3), שהוא מצג שהתובע יכול היה להיוועץ לגביו גם אנשי מיקצוע; ואולי אף עדיף היה רישום מתן הסבר בשפת יום-יום, שהיה נרשם ומתועד ברשומה הרפואית, בלשון הבהרה על מה משמעות גורמי הסיכון שמאפיינים את התובע לעומת האוכלוסייה הכללית; רישום המצביע לתובע במפורש על מהות "ההגברה" בסיכון שהוא נוטל ביחס לאוכלוסייה בכללה.

...

אשר על כן, דין התביעה הנדונה להתקבל בחלקה בלבד, כמפורט לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובע סך של 150,000 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע בגין שכר טרחת עו"ד סך של 35,100 ₪, וכן החזר הוצאות המומחה מטעמו (לפי קבלות), והחזר אגרה.

"הלכה היא, כי בטיפול הרפואי נוצרים יחסי שכנות בין רופא וחולה, ומהם נגזרת חובת הזהירות המושגית של כל רופא כלפי מי שנימצא בטיפולו. כפועל יוצא מכך, נידרש הרופא לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סכנה (ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253, 262; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול ואח', פ"ד נ(3) 784, 789) [...] בהקשר זה, אין לבחון רק את איבחונו של הרופא והמלצתו, שאז יצא ידי חובתו, אלא יש לבחון במצב נתון מסוים גם מה צריך היה לצפות הרופא. אמת המידה לבחינת הרשלנות היא זו של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים ועל הטיפול המקובל והסביר בעת המקרה. המבחן אינו של חכמה שלאחר המעשה, אלא של הטיפול הסביר והמיומן המתאים לנסיבות ולמצב הקליני הקונקרטי שעמד בפני הרופא במועד הרלבנטי [...]" [ראו: ת"א (י-ם) 3215/01 בראון מנחם נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פסקה 26 (09.11.2006)].

ודוק: "... השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להיתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההיתנהגות שגרמה לנזק וכיוצא באלה שיקולים המבטאים את רעיון האשמה, והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנקוט בנסיבות העניין. שיקולים אלה אינם נדחים הצידה גם שעה שפעולותיו של הרופא לא חרגו מהמקובל בעת הרלבנטית, ועל בית-המשפט להיתחשב בהם לצורך קביעת רמת הזהירות הנדרשת.". אבהיר, כי עצם קיומה של פראקטיקה רפואית מקובלת אינו יכול לחרוץ את גורלה של שאלת ההתרשלות.

כך היתייחס פרופ' אמנון כרמי לאותה שבועה: "שבועת הרופא הייתה מקובלת במקצוע הרפואה מאז ומתמיד. שבועות הרופא למיניהן כוללות מחויבויות לא רק כלפי המטופלים, אלא גם כלפי החברה מכאן וכלפי החברים למקצוע מכאן. כך, לדוגמה, נוסח בג'נבה בשנת 1949 קוד האתיקה הרפואית של האירגון הרפואי העולמי: "אני נשבע חגיגית להקדיש את חיי לשירות האנושות... בריאותו של החולה שלי תהיה ראש מעייני... לא אתיר לשיקולים של דת, לאום, גזע, מפלגה מדינית או מעמד חברתי לחצוץ בין חובתי לבין החולה שלי... לא אשתמש בידע הרפואי שלי נגד חוקי ההומניות. כל אלה נשבעתי בחגיגיות, מרצוני החופשי ובכבודי.". הינה כי כן, מחויבות הרופא בשבועתו היא גם לאנושות וגם לחולה המטופל ספציפית על – ידיו.

...

מהמקובץ לעיל, דומה כי בטרם יחליט רופא על הפסקת טיפול לאור אי סילוק חובו הכספי של המטופל, ועל מנת שלא יימצא מפר את שבועות, או הוראות חוק זכויות החולה והוראות הפקודה עליו להתחשב, בין היתר, בפרמטרים הבאים: מידת הסכנה הצפויה לחיי המטופל כתוצאה מאי מתן הטיפול; מידת הסכנה לגרימת נזק חמור למטופל.

דרישת התובע להשבת עלויות הטיפול ששולמו לנתבעת, דינה להידחות ממספר נימוקים: הראשון - הטיפול שבוצע עד לשלב ההדבקה הזמנית היה טיפול נכון ולא הוכח כי דבקה בו התרשלות כלשהי; השני - המבטחת של התובע היא שנשאה במרבית עלויות הטיפול בעוד שנזקו של התובע הצטמצם לתשלום ההשתתפות העצמית; השלישי - הסכום שנפסק בגין עלויות הטיפול הנדרש כיום, ממילא מכיל בחובו תיקון מצבו הקודם של התובע שאינו קשור להתרשלות שהייתה בשלב האחרון בטיפול.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 72,000 ₪, בצירוף 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 8,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

כך, כדוגמה, הבהיר כב' הנשיא ברק בע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול (1996) (להלן: פרשת קרול) כי – "על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על ידו ... תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסכנה...לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג בפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על ידי מאן דהוא תוך שהמטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים..." (שם, בעמ' 789) וכן – "החובה המוטלת ע"פ דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על עיקרון אחריות המוחלטת ... השאלה אשר דיני הרשלנות באים להשיב עליה היא באלו אמצעים צריך לנקוט כדחי להבטיח את שלומו של החולה..." מילים אחרות, כאשר אנו עוסקים ביחסי רופא-חולה, רמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות למטופל, היא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות אותו המקרה בגילוי של הפגם ובריפויו (פרשת קרול, בעמ' 790).

...

בקשתה של הנתבעת התקבלה ובר"ע שהוגשה על החלטתי זו נדחתה ע"י בית המשפט העליון (ראו בר"ע 3686/16).

ולבסוף, מעת ששוכנעתי כי המידע הנדרש והרלבנטי נמסר לתובעת הרי שאף לא עומדת לה טענתה החלופית לעניין פגיעה באוטונומיה.

סוף דבר לא מצאתי כי הייתה רשלנות מצד הצוות הרפואי בכל הקשור בטיפול בתובעת, כשם שלא מצאתי כי נפל פגם במסירת המידע הנדרש לתובעת לצורך קבלת הסכמתה הרצונית לניתוח הנדרש.

בנסיבות אלו התביעה נדחית.

גם אם אקבל את טענת הנתבעת כי טפולי הסרת שיער הנם טיפולים קוסמטיים גרידא וכי אין המדובר בטיפול רפואי אין בכך בכדי לפטור את הנתבעת מחובת הזהירות שחלה עליה כלפי המטופלים.

לפיכך, המסקנה אליה הגעתי בעניינינו היא שבמסגרת מתן טפולי הסרת שיער בלייזר חבה הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת ועליה היה לנהוג ברמת הזהירות והמיומנות הנדרשים.

הפסיקה הרחיבה את חובת הגילוי בהקשר לטיפולים שאינם מיועדים למנוע סכנה מידית כגון טיפולים לשפור הראיה באמצעות לייזר, ניתוחי הגדלת חזה, ניתוחים לשאיבת שומן וכד', בקבעה כי: "כל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר....הסבר הנידרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי – שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל – נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על היתייחסות לסכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, שבה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב – אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואם בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית – ניתוחים אלקטיביים למיניהם, כגון ניתוחים לשפור הראייה באמצעות לייזר. ניתוחים אלו מיועדים לשפר את איכות החיים של המטופלים, אך מטבע הדברים יש בהם אף סיכונים, שאותם יש לגלות לחולים" (ראו: ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' יעקב שדה, פ"ד נו(4) 746).

...

התובעת הגיעה לפגישת הייעוץ מלווה באימה ואני מקבל את עדותה של היועצת מטעם הנתבעת כי הוסברו לה כל הסיכונים הכרוכים בטיפול כפי שמפורט בטופס ההסכמה.

בענייננו, הגעתי למסקנה כאמור כי הוכחה רשלנות באי מסירת מידע רלוונטי לידי התובעת, קרי; נשלל מהתובעת חופש הבחירה עקב הפרת חובת הגילוי בכך שלא יודעה על קיומו של סיכון להופעת המחלה.

סוף דבר לא הוכחה רשלנות בביצוע הטיפול.

גם מבלי להדרש לשאלה באם עסקינן בטיפול רפואי, שהרי טפולי הסרת שיער באמצעות קרני לייזר אינם נכללים בהגדרת עיסוק ברפואה על פי פקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז- 1976, ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות החלה על המטפל והמעניק טפול קוסמטי, כלפי המטופל.

[ראה ע"א 1239/07(ת"א) דרמה לייזר השרון 1998 בע"מ נ' מיכל עבאדה (13.11.08)] בהנתן קיומה של חובת הנתבעת לנהוג ברמת הזהירות והמיומנות הנדרשות ,השאלה הנדרשת להכרעה היא איפה, האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובעת.

...

עוד אישרה נחרצות כי הכתוב בהסכם בדבר צריבה קלה, גלד, אי נוחות מעיד וכלל גם כוויות, אם כי לא מוצגות למטופל תמונות גלד פוטנציאלי בהעדר חובה על פי חוק לעשות כן. לבסופו של דבר הודתה כי המילה כוויות לא מופיעה בהסכם.

המסקנה המתבקשת היא כי למרות חובת הגילוי המוגברת, הנתבעת לא עמדה כלל בחובתה לגלות, להבהיר ולפרט את הסיכון שלשיטתה הוא סיכון ידוע וודאי.

לסיכום לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 33,080 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7741 ₪.