יתירה מכך, טענה, כאשר קיים הסדר בחוק אחר (כבעניינינו - "חוק מכירת רכב משומש) זכאות למידע וגילוי נאות") ומשעה שהמחוקק דרש לציין רק את ציון שמה ומספרה של חברת ההחכר ולא את השמוש שנעשה ברכב, כי אז שימוש זה – השכרה או החכר - אינו מהוה "פרט מהותי".
ביהמ"ש קובע שהדיון בסוגיה זו משיק במידה מסוימת לדיון בסוגיה הקודמת, בה ביהמ"ש קבע שאין לקבל טענת המערערת לפיה הרשות שגתה כאשר ייחסה לציבור הרחב ציפייה למחיר רכישה זול יותר של רכב ששמש להשכרה ביחס למחיר רכישה של רכב ששמש לליסינג.
כאמור בהשלמת התגובה שהגישה היום המערערת, במסגרת סעיף 8 להודעת המשיבה בשלב המנהלי על כוונתה להטיל על המערערת עיצומים (להלן: "הודעת הכוונה") המשיבה ציינה בסעיף 8 כלהלן:
"עם זאת, דו"ח התנועות של כל רכב הראה כי במסגרת תנועותיו של הרכב היו תקופות בהן הרכב שימש גם כרכב השכרה, ולא ליסינג בלבד, ישנם רכבים אשר שמשו כרכבי השכרה בלבד, וישנם רכבים ששימושם העקרי היה השכרה. דבר זה לא נאמר לצרכנים השונים, על אף שחלקם שאלו את נציגי החברה אודות היותם של הרכבים רכבי השכרה או ליסינג, שכן ביקשו לרכוש רכב ליסינג בלבד."
כאמור בתגובה שהגישה היום המערערת, היא הפניתה לסעיף 17 לתגובתה בשלב המנהלי מתאריך 23.1.22, בו טענה כלהלן
"17. מרשתנו הנה חברה העוסקת הן בהשכרת רכב לתקופות קצרות והן בהחכר תפעולי של רכב. לעיתים קרובות משמש אותו כלי רכב בתקופות שונות, הן להשכרה קצרת מועד והן להחכר וזאת במינונים שונים מבחינת התקופות של צורת שימוש האחת והשנייה."
במסגרת סעיף 104 להודעת העירעור המערערת טענה כך:
"104. ובאם לא די באמור לעיל, בחינה קלה של חומר החקירה תגלה שגם הנתונים שנאספו על –ידי המשיבה ושעל בסיסם התקבלה ההחלטה בדבר העיצום הכספי, הנם נתונים שגויים. כך למשל, קובעת המשיבה בסעיף ג5 לדרישת התשלום כי 60 רכבים (מתוך 93 הרכבים) הנם רכבים ששמשו להשכרה בלבד ו- 33 רכבים שמשו לליסינג, (אמירה שלא גובתה באסמכתא כלשהיא), אלא שבדיקה פשוטה אותה ערכה המערערת, גילתה כי לפחות 51 רכבים שמשו ל"ליסינג"- ללמדך כי מעבר לשגיאה הקשה באופן ביצוע התחשיבים, המשיבה התרשלה אף בניתוח הנתונים – דבר שהביא למכפלות בלתי הגיוניות בעיצום הכספי.
...
מסקנה זו משתלבת עם העובדה שכותרת סעיף 22, שהמערערת טוענת כי חל על התשאולים שביצעה הרשות בהליך זה, הינה "סמכות לחקור חשד לביצוע עבירה", כותרת שמבחינה באופן ברור בין סעיף זה שנוגע לסמכות נוספת ומקבילה של הרשות, שלא נלקחה ממנה, לערוך חקירות פליליות, ובין הסמכויות של הרשות על פי סעיף 21.
המערערת צרפה להודעת הערעור את נספח 14 ובו רשימה של 51 מכוניות וכותרת הרשימה היא "דוגמאות לכלי רכב שהושכרו לתקופה ארוכה משישה חודשים והמופיעים ברשימת העיצומים". אין ברשימה כדי ללמד מתי רכשה או שכרה המערערת את הרכבים נשוא המחלוקת ומהי התקופה הכוללת בה עמדו לרשותה, על מנת לבסס הטענה שהם שימשו רק לליסינג, טענה שממילא לא נטענה בסעיף בהודעת הערעור המפנה לנספח זה.
הצבר הדברים מלמד שלא לחינם הגיע החוקר למסקנה הברורה שהמערערת לא טענה בתגובה בשלב המינהלי או בהודעת הערעור שמי מהרכבים הנוגעים להודעת הערעור שימשו "רק לליסינג", להבדיל מהטענה ששימשו גם לליסינג, לרבות שימשו רוב הזמן רק לליסינג.
סוף דבר
ביהמ"ש דוחה הערעור על כל חלקיו.
