רכישת זכויות דייר ממשיך לחייב המשך התגוררות בדירה

לחלופין וככל שעסקינן בתביעה לזכות חוזית בעלת ערך כלכלי, הרי שניתן לראותה כתביעה במיטלטלין הנתנת לכימות כספי, שכן הכרה כדייר ממשיך עשויה להקנות לתובע זכות לרכוש את הדירה לפי הוראות חוק זכויות הדייר (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998.

עוד הורה הסעיף כי על הדייר הממשיך לחתום על הסכם שכירות עם משרד הבינוי והשיכון וכדלקמן: "(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור צבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

לענין זה יפים הם הדברים שנאמרו בתא"ח (שלום-נתניה) 43154-07-11 עמידר חב' הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' צברי (15.7.2012) וכדלקמן: "...איני יכולה להקל ראש בהודאתו המפורשת של הנתבע לפיה המנוחה מסרה הצהרה כוזבת (לשיטתו) לנציגי עמידר ואף שתפה אותו בכך ... אם אכן שיקרה המנוחה בידיעתו מתוך מטרה ברורה להשיג יתרון כלכלי, כאשר יש לזכור שלטענת הנתבע הם ניהלו משק בית משותף, דהיינו, היתרון הכלכלי הושג אף עבורו, אזי מתן האפשרות לנתבע להשתחרר מהצהרות שקר אלה נוגדת את האנטרס הצבורי. על הנתבע לדעת שמי שמצהיר הצהרות שקריות עלול להיתפס בהן אף אם בעתיד ירצה להציג מצג שונה. בנסיבות אלה ומאחר ויש מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות איני סבורה שיש מקום לאפשר לנתבע ליהנות ממעמד של דייר ממשיך." ודוק, מהדברים שנאמרו בעדותה של גב' אלימלך בנושא (בעמ' 82, ש: 2), עולה כי גם עם הצהרה כוזבת אינה שוללת את הזכאות כפי העמדות שהובעו לעיל, הרי שהדבר מצדיק לכל הפחות הפניית הפונה לועדת חריגים, ע"מ שתיבחן את טיב ההצהרה והשלכותיה.

...

ועוד, בטענות התובע עוברת כחוט השני הנחה לפיה החריג הופך לכלל- היינו כי די בכך שהוכיח כי בקשות מסוימות עשויות היו להתקבל בפני וועדת החריגים חרף היותן חורגות מהוראות הנוהל, או מהדרישות המהותיות והפרוצדורליות הקבועות בדין, בכדי לטעון כי אלמלא הפגם שהוא מייחס להליך הפינוי, היתה מתקבלת בקשתו להכרה כדייר ממשיך (וראה טיעוניו בסעיף 12 לסיכומי התשובה, ואת ההפניות לפסקי דין שבהם לשיטתו חויבה ועדת החריגים לאשר מקרים החורגים מהנוהל כגון עת"מ (מחוזי-מרכז) 7835-05-15 אשורובה נ' משרד הבינוי והשיכון מחוז שרון (8.3.2016)).

אין מדובר בענין של מה בכך כפי שטוען התובע, ונדמה לי שיש מקום שתצא אמירה ערכית מבית המשפט לפיה מי שמצהיר הצהרות שווא בפני רשות, אשר בעקבותיהן ניתנות לו הטבות כספיות, צריך לשאת בהשלכותיהן ולא ניתן לפטור אותו כלאחר יד. אשר על כן, סבורני שלפתחו של התובע רובץ אשם תורם מכריע, שיש בו כדי לשלול חבות של הנתבעת, וזאת משלא הגיש בקשה לרשות המוסמכת להכיר בו כדייר ממשיך, משלא מיצה את ההליך המשפטי כנגד הפינוי, ונוכח הצהרותיו הכוזבות (לשיטתו) במהלך השנים.

לפיכך התביעה נדחית.

חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי תשנ"ח 1998 (להלן: "החוק") קובע בנוגע לדייר ממשיך בסעיף 3 כדלקמן: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". ייאמר כי בפס"ד אזולאי, המערער התגורר עם הזכאי ארבע שנים פחות ארבעים יום ולמרות זאת לא נעתר בית המשפט וקבע כי איננו בגדר דייר ממשיך, תוך שהוא מדגיש כי: "... הדיור הצבורי, הוא משאב צבורי, מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק...". עולה אם כן, כי השאלה שהציב הנתבע כשאלה היחידה לבירור, רלוואנטית רק ככל שהנתבע עצמו מוגדר כזכאי לדיור צבורי.

...

על כן אני סבורה כי יש לקבל את דוחות ביקורי המעגל מן השנים 2011 ו – 2013 וניתן להסתמך על העולה מהם – כי במועד בו נעשו, התגוררה הדיירת החוזית לבדה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה ומורה על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה.

על מנת לאפשר לנתבע להתארגן ולמצוא מגורים חלופיים אני קובעת כי הפינוי יהיה תוך 90 יום מקבלת פסק הדין.

רקע נורמאטיבי והשאלות שבמחלוקת החוק קובע בנוגע לדייר ממשיך בסעיף 3 כדלקמן: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (מחוזי - חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". ייאמר כי בפס"ד אזולאי, המערער התגורר עם הזכאי ארבע שנים פחות ארבעים יום ולמרות זאת לא נעתר בית המשפט וקבע כי איננו בגדר דייר ממשיך, תוך שהוא מדגיש כי: "... הדיור הצבורי, הוא משאב צבורי, מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק...". יישום הוראות אלה מראה כי אם תוכיח הנתבעת כי התגוררה עם הדיירת החוזית בדירה שלוש שנים טרם פטירתה, היינו לפחות החל מיום 12.11.10 וככל שהיא זכאית לדירה בדיור הצבורי, יש להכיר בה כדיירת ממשיכה ולאפשר לה להשאר בדירה.

...

בהתחשב בכך שאכן קיים קושי להגיע ממלונות ים המלח לבאר שבע בשעות מסוימות וכי מדובר במקום עבודה מרוחק מבאר שבע, אני סבורה כי במאזן הכולל, יש לקבל את גרסת הנתבעת כי לא העבירה את מרכז חייה לערד, לא עברה להתגורר בדירות השכורות שם ועשתה שימוש בדירות אלה לצורך לינה בלבד, עקב אילוץ של ריחוק מקום העבודה בים המלח מביתה בבאר שבע.

לא מצאתי כי יש בהצהרות אלה של הדיירת החוזית כדי לשלול את זכאותה של הנתבעת מן הטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את תביעת הפינוי שהגישה עמידר.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (מחוזי - חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". מן האמור לעיל עולה כי על מנת שדייר ממשיך יוכר כזכאי להמשך מגורים בדירה הציבורית, עליו לעמוד בתנאים של אחד משני מסלולים.

...

במצב זה, אני סבורה כי על אף שהנתבעים המשיכו לדאוג לדיירת החוזית ובהמשך אף חזרו להתגורר איתה, יש לקבוע כי המעבר לדימונה ולמצפה רמון קטעו את רצף המגורים ומשאני קובעת זאת, אינני נדרשת להכריע לגבי כל שנה ושנה אם הנתבע או הנתבעים התגוררו בדירה ואם האמור בדוח המעגל לכל שנה מדויק אם לאו.

משנקטע רצף המגורים והנתבע לא התגורר משך כל התקופה שמהמועד הקובע ועד לפטירת הדיירת החוזית בדירה ברציפות, לא ניתן לראות בנתבע דייר ממשיך ועל כן יש לקבל את תביעת הפינוי.

הסעד הכספי הנתבעים לא טענו כל טענה לעניין הסעד הכספי שנתבע, למעט הכחשה כללית בכתב ההגנה ועל כן יש לקבל את התביעה בעניין זה. סוף דבר אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעים לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק דין זה. כמו כן אני מקבלת את התביעה הכספית ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 10,309 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

ממילא לא הונחה אף לא קומת היסוד של טענת הנתבע להיקש בין חוק זכויות רכישה לבין חוק זכויות הדייר בהקשר זה. יחד עם זאת, בפסיקה הרווחת נקבע כי את הסייג המונע מדייר ממשיך להמשיך ולהתגורר בדירה מקום שיש דירה בבעלותו, יש לפרש בזיקה לתכלית הסוציאלית של חוק זכויות הדייר, כאשר הסייג יחול רק כאשר הדירה שבבעלות הדייר הממשיך היא כזו המאפשרת פיתרון מגורים ראוי.

בנוסף, התובעת הסכימה ליטול על עצמה את האחריות על ביצוע ההפרדה, וכפי שעלה מדברי באת כוחה בדיון מיום 29.12.2019: "נכון שהיום זה יחידת דיור אחת. כדי להחזיר את הנכס, חב' עמידר תצטרך לבצע עבודות בהתאמה. להתאים את שני הנכסים למגורים. חב' עמידר מוכנה לעשות את זה בשני הנכסים. הבנתי שהיום הנכס זה שתי דירות שאוחדו, מטבח אחד, סלון אחד וכדומה" (עמ' 2 שורות 1-4).

...

אמנם, בחקירת המצהירים עלו נקודות כאלה ואחרות שלגביהן ציינו העדים כי העובדות אינן זכורות להם, אולם אין בכך לטעמי בכדי להוביל למסקנה שמדובר בעדויות מופרכות, אשר אין לתת בהן כל אמון.

על יסוד כל האמור, אני קובע שעלה בידי הנתבע לבסס, במידה הנדרשת במשפט אזרחי, את המסקנה שהתגורר בדירה במועד הקובע ועד לפטירת האם ז"ל. בשולי חלק זה אני מוצא לנכון להעיר למעלה מן הצורך, לעניין מסמכים רשמיים רבים שצירף הנתבע לתצהירו, הכוללים את כתובת הדירה ככתובתו, ושהנתבע טען כי הם מוכיחים את טענתו למגורים בדירה בתקופה הנדרשת, כי מוגבל המשקל שניתן לייחס להם בהיבט זה. סע' 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 קובע כי רישום המען במרשם האוכלוסין ותמצית הרישום הינם ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום.

תוצאה על יסוד כל האמור התביעה מתקבלת ואני מורה לנתבע לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ, עד ליום 1.2.2024.