רכישת זכויות דייר ממשיך להמשיך ולהתגורר בדירה

חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי תשנ"ח 1998 (להלן: "החוק") קובע בנוגע לדייר ממשיך בסעיף 3 כדלקמן: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". ייאמר כי בפס"ד אזולאי, המערער התגורר עם הזכאי ארבע שנים פחות ארבעים יום ולמרות זאת לא נעתר בית המשפט וקבע כי איננו בגדר דייר ממשיך, תוך שהוא מדגיש כי: "... הדיור הצבורי, הוא משאב צבורי, מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק...". עולה אם כן, כי השאלה שהציב הנתבע כשאלה היחידה לבירור, רלוואנטית רק ככל שהנתבע עצמו מוגדר כזכאי לדיור צבורי.

...

על כן אני סבורה כי יש לקבל את דוחות ביקורי המעגל מן השנים 2011 ו – 2013 וניתן להסתמך על העולה מהם – כי במועד בו נעשו, התגוררה הדיירת החוזית לבדה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה ומורה על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה.

על מנת לאפשר לנתבע להתארגן ולמצוא מגורים חלופיים אני קובעת כי הפינוי יהיה תוך 90 יום מקבלת פסק הדין.

רקע נורמאטיבי והשאלות שבמחלוקת החוק קובע בנוגע לדייר ממשיך בסעיף 3 כדלקמן: "3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (מחוזי - חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". ייאמר כי בפס"ד אזולאי, המערער התגורר עם הזכאי ארבע שנים פחות ארבעים יום ולמרות זאת לא נעתר בית המשפט וקבע כי איננו בגדר דייר ממשיך, תוך שהוא מדגיש כי: "... הדיור הצבורי, הוא משאב צבורי, מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק...". יישום הוראות אלה מראה כי אם תוכיח הנתבעת כי התגוררה עם הדיירת החוזית בדירה שלוש שנים טרם פטירתה, היינו לפחות החל מיום 12.11.10 וככל שהיא זכאית לדירה בדיור הצבורי, יש להכיר בה כדיירת ממשיכה ולאפשר לה להשאר בדירה.

...

בהתחשב בכך שאכן קיים קושי להגיע ממלונות ים המלח לבאר שבע בשעות מסוימות וכי מדובר במקום עבודה מרוחק מבאר שבע, אני סבורה כי במאזן הכולל, יש לקבל את גרסת הנתבעת כי לא העבירה את מרכז חייה לערד, לא עברה להתגורר בדירות השכורות שם ועשתה שימוש בדירות אלה לצורך לינה בלבד, עקב אילוץ של ריחוק מקום העבודה בים המלח מביתה בבאר שבע.

לא מצאתי כי יש בהצהרות אלה של הדיירת החוזית כדי לשלול את זכאותה של הנתבעת מן הטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה את תביעת הפינוי שהגישה עמידר.

על כן יש להדגיש: אדם המחזיק בדירה ציבורית שלא כדין, כשאין הוא עומד בתנאים הקבועים בחוק להכרה כ"דייר ממשיך" (או לרכישת דירה מכוח חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה)), עושה כן בהכרח על חשבון מישפחה אחרת, נזקקת, שנמצאה זכאית וממתינה לקבל את אותה דירה ממש.

עוד מוצע לקבוע, כהוראת מעבר, כי מי שביום כ"ג בתמוז התשס"ט (15 ביולי 2009) היה דייר ממשיך, ונימצא כי אינו זכאי לדיור צבורי על פי הכללים, לא יהיה זכאי להמשיך ולהתגורר בדירת הזכאי, ויהיה עליו לפנותה בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה בדבר אי-זכאותו כאמור" (דברי הסבר לסעיף 139 להצעת חוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, ה"ח הממשלה 589-588.

...

ברם השאלה הטעונה הכרעה, בסופו של דבר, היא אם הסתמכות זו של הנתבעת ראויה להגנה.

אף בהנחה שליבת גרסתה של הנתבעת הייתה מוכחת, אין מנוס מהמסקנה שידה על התחתונה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

בחוק ההתייעלות הכלכלית (בסעיף 70) נקבעה הוראת מעבר (להלן: הוראת המעבר) להחלת תיקון מס' 3 על סעיף 3 לחוק כדלקמן: "הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר או עבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

לשיטת הנתבעת די במגורים של ארבע שנים, כולל בעבר הרחוק, של אדם בדירה ציבורית בכדי לקנות זכות בדיור צבורי.

...

כן הופעל מקדם בהתאם לתועלת השולית למ"ר. לאחר שבחנתי את חוות הדעת ואת עדות השמאי בפניי לא מצאתי מקום לסטות מהערכתו לפיה דמי השימוש הראויים בדירה הם של 2,900 ₪ לחודש.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי מצבה הפיסי של הדירה גרוע יותר מן המצב המוערך בחוות הדעת (לאחר הפחתה כאמור).

הנתבעת תשלם לתובעת דמי שימוש בגין התקופה הנתבעת בסך של 58,000 ₪ כשהם משוערכים מיום 16.3.2018 ליום התשלום בפועל.

לגבי פרשנות הוראת המעבר ראה ע"א (מחוזי - חי) 22777-05-13 אזולאי נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "פס"ד אזולאי") שם נקבע: "... העולה מהוראות המעבר בין לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות ובין לפי סעיף 70(ב) מראה כי על מנת שניתן יהיה לרכוש זכויות כדייר ממשיך לפי נוסח סעיף 3 לפני התיקון, על הטוען לזכות זו, להראות כי הוא התגורר עם החייב הזכאי לפחות ארבע שנים....". מן האמור לעיל עולה כי על מנת שדייר ממשיך יוכר כזכאי להמשך מגורים בדירה הציבורית, עליו לעמוד בתנאים של אחד משני מסלולים.

...

במצב זה, אני סבורה כי על אף שהנתבעים המשיכו לדאוג לדיירת החוזית ובהמשך אף חזרו להתגורר איתה, יש לקבוע כי המעבר לדימונה ולמצפה רמון קטעו את רצף המגורים ומשאני קובעת זאת, אינני נדרשת להכריע לגבי כל שנה ושנה אם הנתבע או הנתבעים התגוררו בדירה ואם האמור בדוח המעגל לכל שנה מדויק אם לאו.

משנקטע רצף המגורים והנתבע לא התגורר משך כל התקופה שמהמועד הקובע ועד לפטירת הדיירת החוזית בדירה ברציפות, לא ניתן לראות בנתבע דייר ממשיך ועל כן יש לקבל את תביעת הפינוי.

הסעד הכספי הנתבעים לא טענו כל טענה לעניין הסעד הכספי שנתבע, למעט הכחשה כללית בכתב ההגנה ועל כן יש לקבל את התביעה בעניין זה. סוף דבר אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעים לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק דין זה. כמו כן אני מקבלת את התביעה הכספית ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 10,309 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.