רכישת דירת עמידר של ההורים לאחר פטירתם

ביום 13.10.1999, לאחר פטירת הוריה, רכשה העותרת מעמידר את הבעלות בדירה (ראו נספחים "ב" ו- "ג" לכתב העתירה המתוקן).

...

על כן, עתירת העותרת לקבלת פטור רטרואקטיבי לנכס ניזוק החל משנת 1999, דינה להידחות.

סוף דבר ראינו כי העותרת אינה זכאית לקבלת פטור רטרואקטיבי מתשלום ארנונה על פי סעיף 330 לפקודת העיריות.

עם זאת, בשים לב לנוהל מחיקת חובות כמפורט בפסקה 22 לעיל, אני מורה כי העתירה תועבר לוועדת ההנחות, על מנת שזו תחליט האם יש מקום למחיקת חובותיה של העותרת, כולן או חלקן, בהתאם להוראות הנוהל.

הנתבעת, הנה בתם של ה"ה יהודה ופיבי אזרן ז"ל, שהתגוררו בדירה על פי חוזה כדין עם עמידר, והתובעת התגוררה עימם משך שנים רבות בדירה עפ"י חוזי שכירות מהשנים 1964 ו- 1983, והמשיכה להתגורר בדירה גם לאחר פטירת אביה ז"ל (21.9.13).

טיעוני עמידר לטענת עמידר, הוריה המנוחים של הנתבעת, יהודה ופיבי אזרן ז"ל, היו דיירים חוזיים של הדירה על פי הסכמי שכירות בלתי מוגנת שנחתמו עימם.

עיון בתצהיר עדות ראשית הנתבעת מעלה כי על אף החלטת ביהמ"ש המחוזי הנ"ל לפיה נאסר עליה לתקן את כתב הגנתה המקורי, שבה הנתבעת ומעלה בפניי טענות שלא נכללו על ידה בבקשת רשות להגן ובתצהירה שצורף לתמיכה בה, לפיהן על אף שהסכם מכר הדירה שירשה נחתם ביום 12.10.08, בפועל בוצעה עסקת המכר בע"פ עוד ביום 1.9.08 עת לחצה יד עם הרוכשת, דבר המעיד על היתחייבותה למכור לה את הדירה (ס' 30-33).

...

בהינתן הקביעה דלעיל, לפיה הנתבעת כשלה מלהוכיח שהינה במעמד של "חסרת דירה" במשך חמש השנים שקדמו לפטירת אביה ז"ל, שהינו אחד התנאים על מנת להכיר בה כדייר ממשיך", מתבקשת המסקנה כי הנתבעת מוחזקת בסטטוס של "פולשת", והחזקה ו/או השימוש שלה בדירה, נעשה ללא כל זכות שבדין.

סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט: לקבל את התביעה, ומורה לנתבעת לפנות את הדירה ברח' מעלה חסון 140/11,12 במעלות, כשהיא פנויה מכל אדם, חפץ או רכוש.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 45 יום.

אכן, התובע צרף אישורי תשלום על סך של עשרות אלפי שקלים לטובת עמיגור על שם ההורים המנוחים, אלא שכאמור לעיל, אין המדובר במסמכים שיש בהם בכדי להעיד על תשלומים מצד התובע, אלא על תשלומים מצד ההורים המנוחים בלבד ולא מן הנמנע כי מסמכים אלו ניטלו מבית ההורים לאחר פטירתם.

לטענתו, טרם עלייתו ארצה עבד בשגרירות ישראל באיראן והרוויח כסף רב. טענה זו תמוהה בעיני שעה שהתובע היה בן 26 בלבד בעת עלייתו ארצה ולא ברור כיצד עלה ביכולתו לממן רכישת דירת עמידר בישראל.

יתרה מזאת, נימוק זה לפיה האם הורישה לו את הדירה מהטעם שהוא זה שקנה להוריו את הידרה, אינו מתיישב עם הנימוק המפורט בצוואתה השנייה של האם מנוחה, עת ציינה כי היא רוצה לתת לו את המניות והבית כי האב המנוח היה אסיר תודה לו, לאחר שטרח רבות למן האבא ונראה כי לו זו היתה כוונת האם המנוחה, ליתן הבית לתובע, הרי שהיתה מציינת נימוק זה בצוואה.

...

ברם, פגם זה תוקן שעה שהצוואה בוטלה על פי החלטתי ואיפשרתי לשני הצדדים לתקוף מחדש את הצוואות, שכן מעת ביטולה של הצוואה הראשונה, ברי שהיה ידוע לתובע ולכלל היורשים על פי דין על קיומה.

סוף דבר הינני מורה על בטלותה של צוואתה השנייה של המנוחה ומורה על קיום צוואתה הראשונה של המנוחה מיום 16/12/2013 בה הורישה רכושה לכל שמונת ילדיה בחלוקה שיוויונית.

עוד אני מורה לב"כ הנתבעים לצרף תוך שבעה ימים טיוטת צו קיום צוואה לחתימתי.

בשנת 2002, חמש שנים לאחר רכישת הזכויות מעמידר, העבירה א' את הזכויות בדירה להורים (ראו מכתב מיום 22.7.2002 שנשלח מעמידר לצורך השלמת העברת הזכויות, נספח ג' לכתב התביעה).

בכל זאת יש כדי לסתור את טענת א' כי לאורך כל השנים ועוד מעת שהועברו הזכויות בדירה ממנה להורים, כוונת ההורים הייתה כי כאשר יחדלו להתגורר בדירה יעבירו לא' את הזכויות בה. מעבר לכל זאת, כאמור, ר' אשר העידה מטעם התובעים וכן התובעת 1 מסרו גרסאות שונות באשר לתוכן ההיתחייבות הנטענת של ההורים לא'.

זאת ועוד, על פי עדות ר', א' היא שיזמה את עסקת המתנה בהתאם לעצתה, לאחר שהאם נפטרה והיא הבינה שההורים הורישו את זכויותיהם בדירה לנתבע בלבד (כדבריה בעמ' 44 ש' 35-32: "היא [א', עה"כ] אמרה לי שהיא גילתה שכל הצוואה רשומה על שם --- [הנתבע] ו'מה, אני עושה?' ... מה שאני חשבתי ואמרתי לה 'אם האבא עדיין בחיים, יכול להיות שאת כן יכולה לבקש שהוא ישנה את הצוואה שלו, שהוא יעשה משהו למענך. תדברי איתו'", כן ראו עמ' 43 ש' 20-17).

...

לסיכום: לא הוכח כי האב גמר בדעתו להתקשר עם א' בהסכם המתנה.

אף אם היה מקום לראות בנתבע כמי שנושא בנטל להראות כי לא התקיימה גמירת דעת מצד האב, הרי שלנוכח מכלול העובדות כפי הוכחו הוא, עמד בנטל זה. המסקנה כי ההסכם אינו משקף את רצונו החופשי והעצמאי של האב מסתברת הרבה יותר מהמסקנה שההסכם נחתם מתוך רצונו החופשי של האב ולאחר שהאב גמר בדעתו להתקשר בו. לנוכח האמור – התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.

בהקשר זה הפנה העותר לסעיף 4 לחוק זכויות הרכישה הקובע כי לאחר פטירת הזכאי רשאי הדייר הממשיך לרכוש את הדירה הציבורית במחיר ובתנאים האמורים בסעיף 3 לחוק, וכי הוריו המנוחים של העותר, עונים על הגדרת המונח "זכאי" בסעיף 1 לחוק.

נטען כי במשך השנים הוריו המנוחים של העותר, ולאחר מכן העותר עצמו, פנו לעמידר לגבי רכישת הדירה ונענו בחיוב ולאחר מכן עמידר חזרה בה. העותר הזכיר פניות הוריו המנוחים בשנת 2009 ובשנת 2015 וטען כי הגב' אפלבאום, נציגת עמידר, אמרה להוריו המנוחים בעל פה שהם זכאים לרכוש את הדירה, והם אף נשאו בעלויות השמאיים.

נטען כי טענת העותר בעתירה המתוקנת לגבי הבטחה שלטונית של עמידר הנה בגדר ניסיון מאולץ לייצר עילה יש מאין נגד עמידר.

...

יוצא אפוא כי החלטת וועדת העסקאות שלא לאשר את מכירת הדירה בנסיבות העניין היא החלטה שלא נומקה במידה ומספקת, לא לקחה בחשבון את מכלול השיקולים שהיה מקום לשקול, וכפועל יוצא מכך אף לא נתנה משקל נאות לאיזון שבין השיקולים השונים הצריכים העניין.

להתרשמותי, בהעדר נימוק כבד משקל שלא הובא במסגרת ההחלטה המקורית, לנוכח מדיניות רמ"י, היות הדירה דירת מגורים המשמשת את העותר למטרות מגורים אשר המצויה בשכונת מגורים, ובהינתן כי מדובר בשטח של פי התוכנית התקפה משמש גם לייעוד של מגורים, נראה שהכף נוטה לטובת מכירת הדירה בפטור ממכרז ויהיו דרושים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן. טענות נוספות של העותר באשר לטענות העותר כי לכאורה ניתנה לו הבטחה שלטונית על ידי נציגי עמידר ביחס לרכישת הדירה, מצאתי שמדובר בטענה בלתי מבוססת, שדינה להידחות.

סוף דבר בהתאם לכל האמור, אני מורה כדלקמן: החלטת ועדת העסקאות בטלה.