רכוש משותף של בני זוג ידועים בציבור

עוד טוענים המערערים כי החלת מבחן פורמלי במקרה דנא תוביל לתוצאות אבסורדיות ומפלות, שכן, לפי מבחן זה, בני-זוג ידועים בציבור ייחשבו ל"יחידים" וכל אחד מבני הזוג יקבל יחידה אחת, ואילו לפרודים תוקצה יחידת דיור אחת במשותף.

לדבריהם, בשני המקרים מדובר בהכרה במעמד אישי הנוצר כתוצאה מדרך חייהם של בני הזוג בפועל ואין הצדקה לאבחן בין ידועים בציבור לבין פרודים בעיניין זה. לפיכך, לדעתם, הקביעה בפסק הדין מושא העירעור, כי במקרים מסוימים ניתן יהיה להכיר בידועים בציבור כ"בני-זוג" לצורך שיוך היחידות תוך שימוש במבחן מהותי, אך אין להשתמש במבחן זה לגבי פרודים, איננה סבירה.

מהותו של צעד כאמור עשויה להיות שונה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו ואיני רואה מקום לקבוע מסמרות בעיניין זה. יחד עם זאת, יש להניח כי במקרים רבים מועד עזיבת דירת המגורים המשותפת של בני-הזוג יהא המועד הקובע לתחילת הפירוד ביניהם (השוו: ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602, 614 (1992), שם נקבע כי מועד עזיבת הבית על-ידי אחד הצדדים מעיד, פעמים רבות, על קִצה של כוונת השתוף ברכוש והוא המועד הקובע בדרך כלל, אף שלא תמיד, לצורך חלוקת הרכוש המשותף).

...

לסיכום חלק זה, יש לראות את הקביעה בסעיף 48 לתקנון הקיבוץ לפיה, חברי הקיבוץ המצויים במסלול של עצמאות כלכלית אינם זכאים לצבור דמי עזיבה, כהחלטה המבטאת את רצונם של חברי הקיבוץ.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 5 לתקנות השיוך, הקובעת כי "הקיבוץ ישייך דירות לחבריו על חשבון דמי העזיבה המגיעים לחבר, בהתאם להסדרים שיקבע הקיבוץ בתקנונו ובהתאם לדין כפי שיהיה מזמן לזמן", ועם הוראת סעיף 44א לתקנון הקיבוץ.

סוף דבר אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי, במובן הבא: לצורך שיוך היחידות לפי החלטה 751, יש לבחון מיהם "בני-זוג" על-פי מבחן מהותי, המתבסס על מצב הדברים בפועל ואשר לפיו, יש להכיר בפרודים כ"יחידים".

וכן: "הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני זוג ידועים בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שתוף רכושי מקום בו בני הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור" (שם).

התייחס לכך בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שטופמן) בתיק ע"מ 1132/02 ג'ס' נ' א' ל' (לא פורסם): "טענותיו של המערער, כי בכל האמור לגבי דירת המגורים קמה, אוטומטית, חזקת שתוף, ללא כל צורך בהוכחתה מצד התובע את החלתה, אינן מקובלות עלי. ביחסים בין ידועים בציבור קבעה הפסיקה כי לעולם יש צורך בהוכחת חזקת השתוף על מנת שתחול חזקת השתוף" בעניינינו, הדירה נרכשה כשנה לאחר תחילת החיים המשותפים של בני הזוג.

...

התוצאה היא שהבקשה לביטול פסק הבוררות מתקבלת חלקית באופן שהפסק ישונה כדלקמן: א.חלקו של המבקש במניות החברות "אשור חברה ליבוא עצים ומסחר בע"מ" ו-"א.ג שיווק גז ירוק בע"מ" יועמד על 48% (כשיחד עם 2% במניות אלה השייכים לאחותו יעמוד חלקו בחברות על 50%).

בכפוף לכך אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות ומאשר את פסק הבוררות, למעט בנושא חבותה של הנתבעת שכנגד והיריבות בינה לבין המשיבה.

הואיל וברוב העניינים שבמחלוקת הבקשה נדחתה, אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח בצרוף מע"מ. 511857853 ניתן היום, ח' בשבט, תשס"ח (15/01/2008), בהעדר ב"כ הצדדים.

יודגש שבאותה תביעה שנמחקה טענה התובעת וזו מופיעה גם בטיעוניה כאן ש "הדירה נרכשה ממכירת דירה קודמת שהייתה בבעלותם ונרכשה באמצעות כספים שהשלימו כל אחד מהצדדים, מכספם האישי, לטובת רכישת הדירה, בצרוף משכנתא שנלקחה מהבנק על ידי הנתבע" וכן "...הסכם המשכנתא מצוי ברשות הנתבע מאחר וחשבון ממנו נילקחה המשכנתא היה בבעלות פרטית של הנתבע". בתביעה שנמחקה נטען בלאקוניות ש"דירת בני הזוג במקרה דנא הנה בבעלות משותפת של הצדדים, מכאן שיש להורות על פירוק השתוף כך שתבוצע חלוקה שויונית בין הצדדים.

כאמור, השאלה העולה היא האם נהגה בין הצדדים, ידועים בציבור, כהגדרתם את עצמם (ראו: סעיף 1 לכתב תביעתה הרכושית של בת הזוג וסעיף 9 לכתב הגנתו של בן הזוג).

הינה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נידרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור.

...

משעה שבחרו אלו שלא להינשא ועשו כן מבחירה ולא ממניעות חיצונית לרצונם להימנע מאקט הנישואין המסקנה המתבקשת היא שהם לא רצו להחיל עליהם משטר של שיתוף רכושי.

כאשר אני בוחן את הראיות שהוצגו לי, אך גם את אלו שלא הוצגו לי, ולאור מבחני הפסיקה בא אני לכדי מסקנה שבין הצדדים נהגה הפרדה רכושית ואין בטענות התובעת לשנות את אופן רישום הזכויות ככלל ובדירה בפרט.

אחרית דבר: שלוש התביעות נדחות.

" (להלן: "החלטת בית משפט קמא") הרקע לבקשה המבקשת טענה שהיא והמנוח, הוא מר י' ז"ל (להלן: "המנוח") היו בני זוג וידועים בציבור משך תקופה של 23 שנים, בין השנים 1982-2005, גרו יחדיו, רכשו דירה יחדיו ברחוב xxx בחיפה (להלן: "הדירה הראשונה") וכעשר שנים לאחר מכן מכרו דירה זו וקנו דירה חדשה ברחוב xxx להלן: "הדירה").

בחודש דצמבר 2022, כ-17 שנים לאחר הפרדותם של המבקשת והמנוח (ככתוב לעיל בשנת 2005 נפרדו השניים), הגישה המבקשת כתב תביעה אשר תוקן ביום 14.06.2023 בו טענה כי בשל היותה בעברה ידועה בציבור של המנוח, הנה זכאית למחצית מהרכוש שנצבר במהלך חייה המשותפים עם המנוח, מחצית זכויות סוציאליות ומחצית הדירה.

...

נוכח כל האמור, סבורים המשיבים כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית משפט קמא, בבקשת המבקשת ובתשובת המשיבים על נימוקיהם, החלטתי לדחות את הבקשה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סבורני כי המקרה הנדון אינו בא בגדר מקרים אלה.

באשר לטענות מן הפן הרגשי סנטימנטלי, גם אני סבורה בדעה כי קהה כוחם של "רגשות סנטימנטליים" בחלוף 17 שנה, שבהן אין המערערת מתגוררת בדירה, ואין בהם כדי לגבור על רצון המשיבים המעוניינים לפעול בדירה כרצונם.

נוכח כל האמור, לא מצאתי כי נפלה שגיאה בקביעת בית משפט קמא כי אין מאזן הנוחות פועל לטובת המערערת.

סוף דבר, הערעור נדחה.

המונח "אישתו" מוגדר בסעיף 1 לחוק "לרבות הידועה בציבור כאישתו והיא גרה עמו". בעב"ל 29360-09-21 חנה רפאילוב נ' המוסד לביטוח לאומי (07.11.22) (להלן – עניין רפאילוב), נידרש בית הדין לסוגיית הידועים בציבור, והפנה להלכה שנפסקה בעב"ל (ארצי) 21302-03-16 פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי (02.04.2019) (להלן – עניין פוקילמן), שם נפסק, כי מערכת יחסים בין בני זוג מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי מישפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (ההדגשה במקור – א.ש.).

כאמור לעיל, בעיניין רפאילוב פסק בית הדין הארצי, כי הפרדה רכושית בנשואי "סיבוב שני" מקובלת ואינה פוגעת במעמדם של בני הזוג כידועים בציבור, ומובנת בנסיבות בהן למי מבני הזוג יש ילדים מנישואים קודמים.

...

כאמור לעיל, סבורני כי מציאות החיים המשתנה מחייבת הסתכלות בפריזמה רחבה יותר על מהותו של מודל זוגיות "בסיבוב שני", ועמד על כך בית הדין הארצי בעניין רפאילוב, כפי שציינתי לעיל.

זאת ועוד, בניגוד לטענת המל"ל, לפיה בני הזוג לא השקיעו מאמץ הדדי בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו של כל אחד מהם לצורך כינון משק בית משותף, סבורני כי מסכת הראיות מצביעה על מצב הפוך בתכלית.

לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני פוסק כי התובעת, הגב' ורדה הרציג, היתה ידועתו בציבור של המנוח אהרון ברש ז"ל, אשר נשא בחייו תעודת זהות שמספרה 045439338.