רכב מעביד כאשר המעביד הוא שוכר הרכב

ב-ס' 4 לתצהירו מעיד התובע כי נפגע בתאונה זו "בשתי גפיים תחתונות, בראש, ובכתף ימין אשר היתה פגומה וכאובה גם לפני התאונה". בתאונה השנייה, מיום 5.12.11, נפגע התובע כשנהג באופנוע (מופיע במסמכים גם כקטנוע; אופנוע - אחר מזה שניפגע בתאונה הראשונה) במסגרת עבודתו, כאשר לטענתו בכתב התביעה, רכב צד ג' נסע באור אדום, ופגע באופנוע; וכתוצאה מהפגיעה הועף האופנוע יחד עם התובע (להלן: "התאונה השנייה").

הובהר בענין ע"א 8938/15 כי גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השמוש לעובד לצורכי עבודתו [ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)] (באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו).

הואיל והתובע משמש, בעצם, השוכר מיחד והמשכיר מאידך, יש להניח שבחלוקת המשאבים בין הפרטי שלו ל"צבורי" (המעביד – החברה), הוא מעדיף שהמעביד (החברה) תישא בהוצאות התקורה האלה, כי המעביד הוא הנהנה מהעבודה שמסופקת באמצעות הקטנוע.

...

סוף דבר כמפורט לעיל - התביעה מתקבלת, בסכומים שנקצבו.

הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 8,741 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע - החזר שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מהסכום לעיל, וכן - תישא הנתבעת בהחזר האגרה ששילם התובע בנדון.

דיון והכרעה סוגיית הזכאות ל25% מן הנזק נדונה בהרחבה בפרשת אלגריסי ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח נ' אלגריסי מד (2) 8 "תאונות דרכים לפי חוק הפיצויים שהן גם תאונות עבודה כהגדרתן בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ושבהן נפגע עובד על-ידי שימוש ברשות ברכב שבעליו הוא המעביד - אין המוסד רשאי לחזור על מעביד (או על העובד המשתמש ברשותו) בתביעה לשיפוי על סכום הגמלה המשתלם לנפגע. כך הדבר בין אם הפגיעה נגרמה על-ידי תאונה עצמית ובין בשימוש על-ידי עובד אחר של המעביד, ובין אם המעביד שהוא הבעלים מתיר השמוש הוא המדינה או כל אדם אחר." אין מחלוקת כי התאונה הנה תאונת עבודה וכי התובע נפגע במהלך עבודתו.

בע"א 8938/15 נאמר : "המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח. טענה זו לא הועלתה בבית משפט קמא אלא רק בשלב העירעור, כאשר בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען המערער כי נפגע ברכב שבבעלותו ובזמן עבודתו. מכל מקום, איני סבור כי יש בפסק דין זה כדי להועיל למערער בהיותו הבעלים של הרכב והבעלים של החברה, ומשהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשרות המעביד ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק.

אציין כי באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו).

...

אשר על כן משקבעתי כי התאונה אירעה בשירות המעביד אין התובע זכאי ל25% מן הנזק, והתביעה אשר נבלעה בתגמולי המל"ל נדחית.

אכן לא ברור האם חשבון התובעת אצל המל"ל חויב או שהתובעת שילמה את סכום הדרישה באופן אחר ולפיכך התביעה נדחית.

סוף דבר התובעים יישאו בתשלום האגרה, ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 29,250 ₪.

כאשר ארעה התאונה ברכב המעביד (לרבות במקרה של תאונה עצמית ברכב בו נהג העובד שניזוק), היינו המעביד הוא זה שנושא בחובה לשלם פרמיית ביטוח החובה, אין זכאות למוסד לביטוח לאומי לחזור על מבטחת החובה במקרה של תאונת דרכים שהייתה גם תאונת עבודה , ובגינה שלם המל"ל גמלאות לניזוק שהמל"ל מבקש לשבב.

נקבע שם – "המערער ביקש להסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3463/07 אילוז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (4.3.2010), ולפיו המבחן הוא על מי חלה חובת הביטוח... מכל מקום, איני סבור כי יש בפסק דין זה כדי להועיל למערער בהיותו הבעלים של הרכב והבעלים של החברה, ומשהעמיד את הרכב לרשות החברה ולרשותו-שלו, ונפגע תוך כדי עבודה בשירות החברה, יש לראותו כמי שנהג ברכב המעביד ובשרות המעביד ולכן אינו זכאי ל-25% מהנזק. גם על פי מבחן חובת הביטוח, הרי שזו מוטלת גם על מעביד שהרכב אינו בבעלותו, אם הוא מחזיק את הרכב ומתיר בו את השמוש לעובד לצורכי עבודתו (ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004). אציין כי באותו מקרה המעביד היה שוכר של הרכב ולא בעליו). באספקלריה זו יש לראות את החברה כמי שמחזיקה ברכב, וכמי שהתירה את השמוש בו למערער שהוא עובד שלה לצורכי העבודה. לכן, גם במקרה הנוכחי חובת הביטוח הוטלה על החברה, ולאור זאת נשללת זכותו של המערער ל-25% מהנזק..." וכך, כאשר מצטרף מל"ל לתביעה נזיקית שהגיש ניזוק, שבתורו תובע הן המעביד והן צד שלישי כמעוולים, הרי שתביעת המל"ל מכוונת אך כלפי הצד השלישי , ובהתאמה יש לנכות מתביעת המל"ל את החלק היחסי המשקף חלקו של המעביד באשם (במבחן האשם המוסרי המשמש לחלוקת האשם בין מעוולים במשותף).

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

מבוא: התובע הגיש תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו בתאונה מיום 9.6.98 בצומת שרשרת בסמוך לבאר שבע, כאשר רכב שהגיע ממול לרכב בו נסע התובע, סטה מנתיב נסיעתו, לכיוון הנגדי, ופגע ברכב בו היה התובע [להלן: "הרכב"].

החוקר הפרטי אף חקר את המעביד וזה אישר בפניו כי הוא נוהג להשכיר את רכבו של בעל הרכב – אוסאמה, לצורך הסעת עובדיו וכי הוא משלם תמורת שכירות זו סך של 3,000 ₪ לחודש "הנ"ל אישר כי משכיר את הרכב המבוטח ועושה בו שימוש קבוע להסעת עובדיו. תמורת השכרת הרכב משלם למבוטח כ-3,000 ₪ לחודש לפני מע"מ" [ראה נ/11 ע"מ 3 סעיפים ו, ז].

אני מקבל את ההודעה לצד ד' שהוציא הנהג שהוא הנתבע מס' 1 וצד ג' מס' 1, נגד מעבידו שהוא צד ג' מס' 3.

...

אני מקבל את ההודעה לצד ד' שהוציא הנהג שהוא הנתבע מס' 1 וצד ג' מס' 1, נגד מעבידו שהוא צד ג' מס' 3.

אני דוחה את הודעת צד ד' שהוציא הנהג כלפי צד ד' מס' 2 – חברת הביטוח "הפניקס". אני דוחה את ההודעה שהוציא המעביד [צד ג' מס' 3 וצד ד' מס' 4], נגד הבעלים של הרכב ונגד חברת הביטוח, שכן מחומר הראיות שהיה בפני, ניתן לקבוע שהמעביד ידע שהיה עליו לבטח את הרכב בביטוח מיוחד שיכסה גם השכרת רכב.

המעביד בחר להיתעלם מכך ולהסתפק בביטוח הקיים שהוא ידע שאין די בו. אני מורה לבעל הרכב ולמעביד, ביחד ולחוד, לשלם הן ל"קרנית" והן לחברת הביטוח הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח לכל אחת מהן.

מציין ב"כ המערער בסעיף 33 של טיעוניו: "... כאשר מעביד התיר לעובד לעשות שימוש ברכב אותו קנה המעביד, או שכר אותו, או שהובא להחזקתו, אזי המעביד הוא שחב בחובת הביטוח, כאמור לעיל, מכוח פקודת הביטוח". במקרה כזה נשללת זכאות הפצוי לפי סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי.

אם התיר המעביד את השמוש ברכב, בין אם כבעלים, ובין אם כמחזיק בו כשוכר הרכב, חב המעביד בחובת הביטוח, ולכן נשללת זכות השבוב של הביטוח הלאומי, וממילא נשמטת זכות העובד ל – 25% "המשוריינים" של הנזק.

...

בית משפט קמא הגיע למסקנה שנכותו התפקודית של המערער זהה לזו הרפואית הואיל וטענת המערער בדבר שימוש ביד ימין לצורך ביצוע עבודתו לא נסתרה ולא ניתן להתעלם מן העובדה שהפגיעה באגודל יד ימין עלולה להשליך על כושר השתכרותו של המערער בעתיד.

את התביעה בגין הפסד השתכרות לעבר דחה בית משפט קמא משהגיע למסקנה שטענות המערער בדבר הפסדי הכנסה לעבר מחמת ירידה בשכרו ופגיעה ברווחי החברה שבבעלותו, לא הוכחו ולא נמצא בסיס לטענות אלה.

העולה במקובץ מכל האמור לעיל הוא, שהמערער זכאי ל – 25% מן הנזק שקבע בית משפט קמא, דהיינו, 25% מן הסכום של 129,619 ₪ = 32,405 ₪.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא, ומחייבים את המשיב לשלם למערער את הסכום של 32,405 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום שנפסק בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד פסק דינו של בית משפט קמא (9.1.2011) ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן ישלם המשיב למערער שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ בגין הליך הערעור, ובתוספת השווי הכספי של אגרת הערעור שהמערער נשא בה. התשלום יתבצע במשרד ב"כ המערער בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין במשרד ב"כ המשיב.