בהמשך לסמכות שניתנה לשר בסעיף 11(א) נקבע בתקנה 2 לתקנות המהנדסים והאדריכלים (רשוי וייחוד פעולות), תשכ"ז – 1967 (להלן – "תקנות ייחוד הפעולות"), כי: "תקופת הרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים לעניין קבלת רישיון לפי סעיף 11 לחוק היא שלוש שנים".
יוצא אם כן, כי בראשית היות הדברים מהנדס רשום היה זכאי לקבל רישיון של מהנדס רישוי אם היה רשום בפנקס 3 שנים ועבד בפועל 3 שנים באותו ענף לגביו התבקש הרישיון.
עם זאת, העותר לא טען כי הגיש לרשם דיווח תקופתי במהלך תקופה זו.
העותר הוסיף וטען, כי הוא הגיש את הבקשה לרשם בטרם נחקק תיקון מספר 9 לחוק המהנדסים, שהחליף את המונח "עבודה" במונח "היתמחות", ועל כן חובת ההיתמחות לא חלה עליו.
אכן בנוסחו של החוק עד לתיקון מספר 9 לא הוזכרה המילה "היתמחות", ברם כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת החוק של תיקון מספר 9, אשר הובאו לעיל, גם לפני חקיקת התיקון הייתה קיימת חובה מהותית של היתמחות והתיקון שנעשה בסעיף 11 הוא סמנטי בעקרו.
...
דין בקשה זו להידחות על הסף כיוון שהתשתית העובדתית שלה מבוססת על אירועים שאירעו לאחר הדיון בעתירה ושמטבע הדברים כלל לא נזכרו בעתירה (ראו – המבוא לבקשה, שם מובהר כי הבקשה מבוססת על החלטה חדשה שניתנה בעניינו של העותר ביום 27.10.19).
משהגעתי למסקנה כי גם לפני התיקון האמור לחוק הייתה קיימת מכוח תקנות הרישוי דרישה של התמחות, אזי אינני נדרש להכריע בשאלה אם התיקון חל על העותר אם לאו.
סוף דבר
אשר על כן, העתירה נדחית.
