רישיון זמני למסתנן אריתראי

בכך מבוקש להשוות את מעמדו של המערער למעמדה של בת זוגו, המערערת 2 (להלן: "המערערת"), אשר ממתינה להכרעה בבקשתה למקלט ומחזיקה ברשיון ישיבה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק, זאת בהתאם למדיניות אי ההרחקה הזמנית הנוהגת כיום כלפי אזרחי אריתריאה.

לעומת זאת, המדיניות הנוהגת כיום בישראל לגבי מסתננים מאריתריאה היא "מדיניות אי הרחקה" זמנית, במסגרתה למסתננים אין זכות לחיי מישפחה בישראל דוקא.

...

לכך יש להוסיף נתון שלישי- לא ברור מתי תידון בקשתה של המערערת לקבלת מקלט והתהליך עלול להמשך זמן רב. כל אותו זמן, המערערים אינם יכולים לכלכל את צעדיהם, שהרי לא ניתן לדעת מראש האם בקשת המקלט של המערערת תוכתר בהצלחה אם לאו, והאם בסופו של דבר היא תידרש לעזוב את המדינה.

בדומה לענין אברהם, גם הנסיבות המיוחדות בענייננו, קרי שכרה המאוד נמוך של המערערת; הצורך לפרנס שלושה ילדים קטינים המתגוררים בישראל; פרק הזמן הארוך בו ממתינה המערערת להכרעה בעניין בקשתה למקלט; העובדה שהמערער החזיק ברישיון ישיבה במשך עשור והוחלה לגביו בעבר מדיניות אי-אכיפה; וסירובה של ממשלת אתיופיה לקבל את המערערת לתחומה, כל אלה מוליכים למסקנה כי ראוי היה להחיל על המערער את מדיניות אי האכיפה, כחריג לכלל לפיו מי שבקשתו למקלט נדחתה- תוחל לגביו אכיפה מלאה של האיסור לעבוד.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור מתקבל.

עוד נטען כי המאשימה לא הוכיחה מה המקור החוקי לאישומים ועל איזו נורמה חוקית היא מבססת את האישום, שכן מדובר על מסתנן מאריתריאה שהגיש בקשה למקלט מדיני ולגביו כמו לגבי יתר הקבוצה אליה הוא מתשייך, הוענקה על ידי המאשימה הגנה קולקטיבית במדינת ישראל (סעיף 7.1 לבקשה).

המדינה פעלה כפי שהתחייבה ופרסמה הודעה ביום 11.12.13 באתר האנטרנט שלה ולפיה בכוונתה לאכוף איסור עבודה והעסקה של מסתננים שקבלו הוראת שהייה במרכז השהייה ושל מסתננים שאינם מחזיקים ברשיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל.

...

לאחר ששמעתי העדים האמורים, הגישו הנאשמים ביום 25.8.20 בקשתם נשוא החלטה זו. טענות הנאשמים בבקשה טענו הנאשמים כי יש לזכותם בטרם תשמע פרשת ההגנה.

עוד איני מקבל הטענה בדבר מניעת האכיפה בפסק הדין של בית הדין לעררים.

טענות הנאשמים לפיה בעבירת אי הסדרת ביטוח רפואי היה על המאשימה להטיל קנס מנהלי לכל היותר ולא להגיש כתב אישום- אין מקומה בבקשה מסוג זה, שכן מטרת הבקשה לפי סעיף 158 לחסד"פ היא להראות כי לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, לא הוכחה האשמה אף לא לכאורה, כאשר בטענה זו תוקפים הנאשמים את הסנקציה שהופעלה על ידי המאשימה - על כן דינה להידחות.

סוף דבר על כן, דין הבקשה להדחות.

בעיניין זה יפים הדברים שנאמרו בענין לון: "במהלך הדיון בעירעור התבקשה המדינה להסביר את מדיניותה בנוגע להגשת כתבי אישום במצבים של העסקת מבקשי מקלט מסודאן, בהיתחשב בייחודיות הנוגעת לשהותם בישראל ובהצהרות המדינה במסגרת בג"צ 6312/10 קו לעובד נ' ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (16.1.11; להלן: בג"צ קו לעובד). המדינה ביקשה להגיש השלמת טיעון בנקודה זו, וטענה במסגרתה כי 'מדיניות אי ההרחקה ביחס למסתננים מאריתריאה וסודאן לפיה התחייבה המדינה שלא לבצע הליכי אכיפה, נכון לעת הזו, הנה כנגד מעסיקי מסתננים, שחלה עליהם מדיניות אי הרחקה וניתן להם רישיון זמני לישיבת ביקור על פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, אותו הם נדרשים לחדש מעת לעת'. משכך, מבוצעת אכיפה כלפי מי שהעסיק עובד כאמור שאשרתו לא הייתה בתוקף במועד ביצוע הבקורת, כפי שהיה במקרה זה.

...

אזכיר, כי בעניננו קיימות ראיות נוספות התומכות במסקנה כי יש להרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להן, כפי שפורט לעיל, וניסיונות הנאשמים להטיל לפתחו של מנהל החנות, גיל חצרוני, את האחריות והחבות להעסקתו של העובד הזה, לא צלחו.

" מן הדברים דלעיל עולה, איפוא, בצורה ברורה, כי מעסיקי עובדים זרים מאריתראה ומסודן מחויבים לוודא כי לעובד רישיון שהיה זמני בתוקף לישיבת ביקור.

סיכומו של דבר: אני מרשיעה את הנאשמת 1 בביצוע עבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק, עבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק ועבירה על הוראת סעיף 2ב(3) לחוק ואת הנאשם 2, בעבירה לפי סעיף 5 לחוק, עבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק, עבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק ועבירה על הוראת סעיף 2(ב)(3) לחוק.

בפסק הדין הראשון, קבעתי כי יש לקבל את עמדת בית הדין, שלפיה יש לידון מחדש בעיניינו של המערער במסגרת הועדה הבין משרדית, אך לא מן הטעם שהובא בפסק הדין ומבלי לצמצם את הדיון לשאלה שהציב בית הדין, אלא לידון במכלול טענות המערער: "כעולה מתאור הדברים שלעיל המערער העלה עוד לפני הועדה הבין-משרדית שורה של טענות ובהן הטענה לכך שלא ניתן עוד להאריך את הרישיון הזמני (ב/1) וכי הגיעה העת לאחר חלוף שנים ארוכות לאפשר לו חיים תקינים וקבלת מעמד של תושב אירעי; לכך שבהתנהלות כלפיו בכל הנוגע לאישור בקשתו של מקלט נהגו כלפיו שלא בהגינות, וכן כי בנסיבותיו האישיות יש לתת משקל לפרק הזמן שבו הוא שהה בישראל, למצבו האישי והמשפחתי. עוד יש לתת את הדעת גם להיבט שעליו עמד בית הדין לעררים וכן לכך שהמערער לא הסתנן לישראל אלא ניכנס אליה עם אשרה.

יצוין כי נכון למועד זה אין כל החלטה שלא להאריך את רישיונותיהם של המבקש ושל נתיני אריתריאה בכלל ולכן חששותיו מפני אי ודאות ויציבות בכל הנוגע למעמדו אין בהן ממש.

...

בעניין אחד מצא בית הדין כי המשיבה לא פעלה בהתאם להנחיות בית הדין במסגרת הערר הקודם, שהורה למשיבה לבחון את עניינו של המערער בשים לב למדיניות החדשה של המשיבה אשר מצאה ביטוי בנוהל מס' 10.9.0005.

דיון והכרעה לאחר שמיעת טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור – להידחות.

סיכום הערעור נדחה.

לגבי מסתננים שזוהו בודאות כאריתראים, נוקטת המדינה, לעת הזו, במדיניות אי הרחקה זמנית לאריתראה ומאפשרת להם לקבל רישיון ישיבה זמני בישראל.

...

גם לגופו של עניין, דין העתירה להידחות.

בכל הכבוד, נראה לי כי מוטב היה שבית הדין למשמורת ימנע מהכללת תנאי זה בתנאי השחרור של העותרת (ושל אחרים).

סוף דבר, העתירה נדחית.