המחלוקת נסבה על השאלה האם ניתן היה לרשום את זכויות החכירה בנכס על שמה של המשיבה 1 בשנת 2001, בהסתמך על מכתב התחייבות וייפוי כוח שניתנו בשנת 1957.
כמה שנים לאחר מכן, בשנת 1957, חתמו המורישים על מכתב הממוען אל חברת פז, בגדרו הם מתחייבים, בין היתר, "לגרום לכך, כפוף להסכמת רשות הפיתוח, כי זכות החכירה הראשית לגבי השטח הנ"ל [הנכס] תירשם על שמכם". זאת, כך נכתב, "הואיל ואתם [פז] שלמתם לנו [המורישים] את כל הכספים – כולל ההוצאות – ששלמנו לרשות הפיתוח או שהיו לנו בקשר עם החלקה הנ"ל [הנכס]" (להלן – מכתב ההיתחייבות).
יתר על כן, כשהצדדים עשו שימוש במנגנון הבטוחה, כך נקבע, "הם ידעו לאמור זאת במלים מפורשות, ולא לפרש בדרך מרחיבה הסכם שמלים אלה לא הופיעו בו".
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף היתנהגות הצדדים בעשורים שלאחר החתימה על המסמכים המכוננים מעידה על העברת זכויות החכירה הראשית לידי חברת פז. בין היתר, נקבע כי אמנם המורישים נותרו רשומים בפנקסי המקרקעין עד לשנת 2001, והדרישות לתשלום דמי החכירה השנתיים עבור הנכס אכן הגיעו אליהם.
...
כידוע, בהחלטות כגון אלה ממעטת ערכאת הערעור להתערב (ראו, למשל: רע"א 6092/04 י.מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פ"ד נט(2) 198, 207 (2004), וההפניות שם; רע"א 9288/07 גאזי נ' שפיגל, סעיף ה' (לא פורסם, 7.11.2007), וההפניות שם), ובמקרה שלפנינו, לא נמצא טעם המצדיק לשנות מהכרעתה של הערכאה המבררת בעניין זה.
אף באשר להעברת זכויות החכירה לא מצאנו להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי.
אולם, למעלה מן הצורך נוסיף, כי אף אם היינו מניחים לטובת המערערים כי נפל פגם בייפוי הכוח מטעם כלשהו – וכאמור, לא מצאנו כי זה המצב במקרה זה – היתה עומדת לחברת פז זכות ההסתמכות על קיומה של השליחות, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק השליחות.
לפיכך הערעור נדחה, על כל חלקיו.
