רישום דירה על שם הילדים למראית עין

הנתבע לא העלה בדעתו לשלם לתובעים סכומים אלו ואפילו כשהשיא את ילדיו הוא לא התחייב לשלם סכומים בגובה זה. בדיעבד התברר לתובע שהאם סירבה לחתום על שטר התנאים ואולם היא לא היתנערה מתשלום הנדוניה לתובעים ובמשך מספר שנים היא שילמה את תשלומי המשכנתא שרובצת על דירת התובעים והיא התכוונה לעשות כן עד להשלמת הסכום של 700,000 ₪.

שניהם מצהירים (הנתבע בסעיף 43 לתצהירו והנתבעת בסעיף 17 לתצהירה) כי: "בנסיבות אלה, סברנו ואנחנו סבורים גם היום כי נכון יותר, צודק יותר וראוי יותר שהדירה תרשם בשלמות על שם אישתי (בתצהיר הנתבע) ושהתובעים לא יוכלו לגבות ממנה את הנדוניה שלהם". דהיינו, קיימת הודאת בעל דין מפורשת של הנתבעים שהעברת הדירה נעשתה במטרה להבריח אותה מהתובעים ועל מנת שהם לא יוכלו לגבות מהנתבע את חובו כלפיהם.

כפי שנקבע בע"א 810/17 גיל באישה נ' סמי גרדג'י (31.10.18 – להלן: פס"ד גיל): "מאחר שהטענה כי מדובר בחוזה למראית עין עשויה לייחס מירמה או מצג כוזב לאדם שהטענה מופנית כלפיו, נידרשת רמת הוכחה מוגברת והצגת ראיות משכנעות לשם ביסוס הטענה". התובעים הרימו נטל מוגבר זה. שהרי, הנתבעים הודו בפה מלא שמטרת העברת הדירה ע"ש הנתבעת הייתה להבריח אותה מהנושים – התובעים.

...

עקב כך, ביום יז' מר חשון תש"פ (15.11.19) ניתן פסק דין נוסף שבו נקבע בין היתר כי: "הנתבע הצהיר ותיאר בפני בית הדין כי לאור מצבו הכלכלי אין בידו לשלם את הסך האמור – גם לא בתשלומים נמוכים... בשלב זה החליט בית הדין שלמשך 3 חודשים הקרובים ישלם הנתבע סך של 1,000 ₪ לכל חודש לועזי ועל התקופה שלאחר מכן יחליט בית הדין בהתאם לנתונים שיהיו תחת ידו". ביום כג' מר חשון תש"פ (21.11.19) פנה הנתבע שוב לבית הדין וביקש להפחית את התשלום החודשי ל – 100 ₪ לחודש.

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, 1250-1327) בתשובותיו (כלל שבעים ושמונה סעיף א) דן בשאלה דומה: "ראובן שהיה חייב מלווה על פה לשמעון ונתן כל אשר לו ללוי להפקיע חוב שמעון, נראה לי בזה שאזלינן בתר אומדנא דמוכח... וכן שטר מברחת וכאלה רבות שהלכו חכמים אחר אומדנא דמוכח ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה אדם שנותן כל ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים אלא נתכוון הוא להערים להפקיע מלווה שמעון ולא תפק זממו ולא תועיל ערמתו... על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו בערמתו ולעבור על דברי תורה ולא לפרוע נושיו שנבטל ערמתו וזה יגבה חובו מן המתנה... מכל הלין חזינן שכל המכווין להערים חכמי הגמרא עמדו כנגדו לבטל ערמתו". כמו כן, הרשב"א (רבי שלמה בן אדרת, 1235-1310) בתשובותיו (חלק ב' סימן שי"ב) דן במקרה ש"ראובן שהקנה נכסיו לבנו קטן בשטר ובקניין מעכשיו, כדי להבריח נכסיו מן המלווים.

עמדה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך (רבי יוסף קארו, 1488-1575), חושן משפט סימן צ"ט סעיף ו: "החייב לחברו ונתן כל אשר לו לאחר להפקיע חובו, לא תועיל ערמתו ויגבה בעל חוב חובו, אפילו הוא מלווה על פה, ממקבל המתנה וישבע מקבל המתנה על דעת בית דין בלא ערמה ומרמה כמה קבל מתנה מראובן ויגבו בית דין לבעל החוב חובו מכל שקבל ראובן". סיכומו של דבר: תביעת התובעים מתקבלת, מאחר שהוכח שעסקת המתנה נעשתה למראית עין, בניגוד לסעיף 30 לחוק החוזים ומאחר שהיא נגועה בחוסר תם לב קיצוני.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

יצוין, כי רישום הדירה על שם המבקשים לא הושלם, והדירה נותרה רשומה על שם המוכרים.

עוד לטענת המשיב, חוזה מזויף הוא בטל מעיקרו, וכן חוזה שנחתם למראית עין בלבד בטל, כמו גם חוזה לא חוקי, בלתי מוסרי ונוגד את תקנת הציבור – כבמקרה דנן, לטענתו.

כך העיד המוכר מר ציינווירט (פרוטו' עמ' 22, שו' 28-10): "ש. לכאורה אתה חתום על מיסמך שמאפשר רישום הערת אזהרה לטובת עו"ד על הדירה. ומי שגר בדירה כבר 16 שנים זה מישפחת פרנק עם כל הילדים שלהם והם לא יכולים לרשום את הדירה על שמם.

...

בעדותו הסביר מר ציינווירט, כי בזמנו הבין שרישום הערת האזהרה נועד לעזור למבקשים לזכות בדירה, ועל כן נעתר לה. אולם, משהוא מבין שהערת האזהרה לטובת המשיב פוגמת בזכותם של המבקשים על הדירה, הוא מבקש לבטלה.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל – המרצת הפתיחה מתקבלת.

אני מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיב ביום 15.12.2019 בנסח הרישום בגוש 30070 חלקה 24 תת-חלקה 7 לפי שטר מס' 39254/2019/1.

לפיכך ולאור מימצאי שלעיל, איני שוללת את האפשרות כי התובעת ידעה באופן פוזיטיבי על ההסכמה שגובשה בין ישראל לנתבע, אחרת, ואם מדובר בעיסקה כשרה, מדוע שתסתיר מבעלה את דבר רכישת הדירה ושימוש בכספים שלו? עם זאת, בין אם ידעה התובעת על המהלך שנרקם בין בנה לבין ישראל, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד שכן הרישום על שם הנתבע תאם את ההסכמות עם ישראל; אין מדובר ברשום למראית עין; אין מדובר ברשום פקטבי; אין מדובר בתרמית.

לכל היותר, ואם אכן התובעת לא הייתה מודעת להסכמות אלו, יכולה היא לבוא חשבון עם ישראל, אשר הודה בחקירתו כי מכה הוא על חטא, ראו עדותו בעמ' 110, שו' 19-24: "...עו"ד תורג'מן: הפעם הראשונה שכביכול סיפרת לאימא שלך על עניין אי הרישום, כביכול, של הזכויות שלה בנכס, היה בנובמבר 2016. ת: כן. בלית ברירה. ש: בלית, זאת אומרת, למה בלית ברירה? לא היית מספר לה אף פעם? בלית ברירה זה הוכרחת (הטעות במקור). לא היית מספר לה אף פעם? היא לא הייתה יודעת אף פעם? ת: קיוויתי שזה מסתדר." עוד עלה כי הפרשה כולה "היתפוצצה" ככל הנראה על רקע סכסוכים פנימיים בין ילדיה של התובעת, ראו עדות ישראל, בעמ' 114, שו' 7-17: "ת: חשבתי שמגיע לי. כן. ש: היית זכאי לקבל דירה. ת: כן. ש: לא אימא שלך. ת: לא. אימא שלי הספיק לה את מה שהיא קיבלה, הקרקע לא עניין אותה.."; עדות ישראל בעמ' 117 שו' 4-6, עמ' 130 שו' 9-20, עמ' 142 שו' 13-24: " בסדר. אבל עשינו את זה למראית עין. המטרה שלנו הייתה להרויח מזה דברים אחרים. זה לא היה רישום בפועל כדי שזה יהיה שלו, עשינו את זה למראית עין כדי להרויח מזה דברים אחרים... אז זה מה שאני אומר. על זה אני מכה על חטא. זה הכל. הייתי צריך לספר לאימא שלי הכל, וברור שהיא לא הייתה נותנת לי לעשות את זה בחיים". הסכמה זו שבין הנתבע לבין ישראל, לפיה הנתבע ירכוש את הדירה במסגרת העסקים המשותפים; ישראל ילווה לו כספים לצורך כך; תוגש בקשה להיתר בנייה ולאחר מכן יחלקו הצדדים את "השלל", אף היא נעדרת את יסוד הכתב וחסרה פרטים.

...

המסקנה המשפטית מהמקובץ רישום הדירה על שם הנתבע נעשה כדין, בהתאם להסכמות שגובשו עם ישראל.

לאור כל האמור לעיל, מורה אני על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט הכוללות את הוצאות התמלול וכן תשא בשכר טרחת עורך דינו בסך של 75,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

לפיכך, מבקשים התובעים מבית המשפט להכריז על העיסקה להעברת הדירה ללא תמורה שנעשתה בין מוטי ואסתר, כעיסקה למראית עין, אשר דינה הוא דין הבטלות (בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ולקבוע כי זכויות הקניין בדירה נשוא המחלוקת שייכות למוטי.

הממצאים העובדתיים אותם קבענו לעיל הם אלה: הדירה נשוא המחלוקת נקנתה על ידי מוטי בנאמנות עבור אסתר והילדים מכספים שהועברו לו על ידם, וכי רישום הדירה על שם אסתר היה רישום כדין, ולא היה בו משום "הברחת נכסים". מהממצאים הללו עולה המסקנה, כי בעת הטלת העיקול על הדירה נשוא המחלוקת, ביום 23.3.97, לא היה למוטי כל זכות בדירה, אשר ביום 13.3.96 נרשמה על שם אסתר, נרכשה קודם להטלת העיקול על הדירה.

...

הממצאים העובדתיים אותם קבענו לעיל הם אלה: הדירה נשוא המחלוקת נקנתה על ידי מוטי בנאמנות עבור אסתר והילדים מכספים שהועברו לו על ידם, וכי רישום הדירה על שם אסתר היה רישום כדין, ולא היה בו משום "הברחת נכסים". מהממצאים הללו עולה המסקנה, כי בעת הטלת העיקול על הדירה נשוא המחלוקת, ביום 23.3.97, לא היה למוטי כל זכות בדירה, אשר ביום 13.3.96 נרשמה על שם אסתר, נרכשה קודם להטלת העיקול על הדירה.

לאור האמור, אני קובע את הדברים הבאים: בקשת התובעים לאישור העיקול על הדירה נשוא המחלוקת-נדחית.

לאחר ששקלתי את טיב ההליך, ערך הדירה נשוא המחלוקת, טענות התובעים ובזבוז הזמן השפוטי אשר נגרם עקב העלאת טענת זיוף על ידי התובעים, אני קובע כי על התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ש"ח (חמישים אלף שקלים חדשים) בתוספת מע"מ. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

לטענת המשיבים, הסכם המכר למכירת הדירה בשנת 2015 הוא הסכם למראית עין ואינו משקף עסקה אמיתית.

המבקש נישאל והשיב כי הוא לא קיבל מהמשיב קבלה או אישור כלשהוא על העברת הסכום של 100,000 דולר במזומן, ולא קיבל ממנו ייפוי כח בלתי חוזר לרישום הדירה על שמו.

חקירת המבקש העלתה ספקות משמעותיים בנוגע למקורות המימון של רכישת הדירה, כאשר התברר כי המבקש עובד אמנם מגיל 17, אולם הוא נשוי ואב לילדים, אישתו אינה עובדת בקביעות, הישתכר במשך שנים סכום של כ-4,000 ₪, ולטענתו (שלא הוכחה בדרך כלשהיא) סכום נוסף של 3,000 ₪ בחודש.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה לסעד זמני, ולבטל את הסעד הארעי שניתן, ואלה הנימוקים: בכל ההסתייגויות הנובעות מהשלב המקדמי בו מצוי התיק, מכך שמדובר בסעד זמני בלבד ומכך שהתמונה הראייתית שבפני היא ראשונית, נראה כי יש ממש בטענות המשיבים בנוגע לספקות באשר לאמינות עסקת המכר של הדירה, מנימוקים אלו: הטענה שהדירה נמכרה למבקש ואינה מצויה בבעלות המשיב לא הועלתה על ידי המשיב במשך שנים של משא ומתן והתדיינות משפטית, על אף שהיה בה כדי להביא לסיום ההתדיינות מול המשיב ולהסטתה אל המבקש.

בנסיבות אלו אני סבורה ששיקולי מאזן הנוחות מצדיקים דחיית הבקשה.

לנוכח כל האמור אני דוחה את הבקשה לסעד זמני.