בהקשר זה יוער, כי כבר מתחילת ההליך, העיר בית המשפט לב"כ התובעים, כי ככל שמבקשים התובעים לפעול לשינוי הרישום, הרי שהאכסניה המתאימה לכך אינה במסגרת תביעה לבית משפט זה, ואולם התובעים דחו דברים אלו של בית המשפט ועמדו על כך שהם מבקשים לנהל את התביעה בהסתמך על הרישום בפנקס הבתים המשותפים (ראו, למשל, פרוטוקול הדיון מיום 21.5.2018, ובפרט בעמ' 5 ש' 20).
כפי שפורט לעיל, הסכם החכירה שהוצג נחתם לפני שנירשם הבית המשותף וממילא לא ניתן להבין ממנו איזה חלק מסויים במקרקעין הוחכר לה"ה זהבי ולפי הטענה הועבר בסופו של יום לתובעים (יוער, כי בכל הנוגע לשטח החלקה נפלה בהסכם טעות, בבירור, משעה שנירשם בו כי המיגרש שהוחכר לחוכרים, בשטח 241 מ"ר לערך, הוא חלקה 363 בשלמות, שעה שברור שאין זה המצב).
כך או כך, לא זו בלבד שהתובעים לא טענו כי יש להעדיף את הסכם החכירה על הרישום בפנקס הבתים המשותפים, אלא שהם הדגישו בסיכומים כי "אין כל חשיבות להסכם החכירה שכן, זכויות הצדדים רשומים בלישכת רישום המקרקעין (טאבו), הרישום נעשה על בסיס הסכם החכירה ומכוחו" (ראו הנטען בסעיף 7 לסיכומים, בהדגשה).
...
הנה כי כן, אף התובעים מסכימים כי יש להעדיף את הרישום בפנקסי המקרקעין על הסכמי החכירה, וממילא תיקון פנקס הזכויות אינו בסמכותו של בית משפט זה.
העולה מן המקובץ, כי לא עלה בידי התובעים לעמוד בנטל לשכנע כי הנתבעים פלשו למקרקעין שבבעלותם ולפיכך דין התביעה להידחות.
לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להידרש ליתר טענות הצדדים.
התביעה נדחית אפוא, והתובעים ישלמו לנתבעים 1-2 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ ולנתבעים 5-6 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪.
