" ניתן לראות כי חוות דעתו של המומחה, כפי ציין בית המשפט קמא ובצדק, הנה "מעורפלת" בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין מחלת הפיברומיאלגיה והתאונה, כאשר המומחה ציין בחוות דעתו, כי מרכיביה יכולים להיות קשורים בפרופיל אישיותו של המשיב, כפי שהצטייר כבר בשנת 1998 וכן באירועים טראומטיים שונים, לרבות תאונת דרכים.
...
לטענת המערערת, ביקש המשיב לסתור את קביעת הוועדה הרפואית מטעם המל"ל בנוגע לנקודה מסוימת אחת ויחידה-שאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות מחלת דלקת הפרקים ממנה סבל; בית המשפט קמא עצמו, מפי כב' השופט עיילבוני, קיבל את בקשתו של המשיב וקבע "באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפתחות מחלת דלקת הפרקים ודרגת הנכות ממנה סובל המבקש בעקבות מחלה זו, אני מקבל את הבקשה ומתיר לתובע להביא ראיות לסתור קביעה זו ע"י מינוי מומחה מטעם בית המשפט." (ההדגשות שלי-ש.א.).
בית המשפט העליון (כב' השופט אור) לא קיבל הנמקה זו וקבע, כי:
"המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של בית-המשפט לעניינים שברפואה. בתום המשפט נדרש השופט היושב לדין להכריע בתביעה בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה הרפואי שמינה. על-כן בכל אותם מקרים שבהם חש השופט, לאחר שעיין בחוות-הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות-דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף. ודוק, מינוי שכזה לא ייעשה כדבר שבשגרה, אלא רק באותם המקרים שבהם תחושתו של השופט היושב לדין היא כי לא יהא בידו, או לא יהיה זה ראוי, להכריע במחלוקת שבהליך שבפניו בהסתמך על חוות-הדעת של המומחה הרפואי אשר מונה על-ידיו" סבורני, כי המקרה שלפנינו ניכנס לגדר אותם מקרים מיוחדים בהם יש למנות מומחה רפואי נוסף.
נסיבות המקרה, בהן לא קיימת למעשה חוות דעת ממשית מטעם המומחה בשאלת הקשר הסיבתי, מביאות לטעמי למסקנה כי על מנת להימנע מגרימת עוול אפשרי, לא יהיה זה ראוי להכריע בשאלת הקשר הסיבתי ללא מינוי של מומחה רפואי נוסף, וזאת חרף חלוף הזמן והקשיים שעלולים להתעורר עקב כך.
חזוק למסקנתי בדבר הצורך במינוי מומחה רפואי נוסף עולה נוכח הפער הגדול בין הנכות הרפואית שנקבעה למשיב ע"י בית המשפט קמא בשיעור של 37.5%, אשר הסתמכה, גם אם במשתמע, על עדותו של המומחה בבית המשפט, ובין הנכות שנקבעה לו בסופו של יום בהליך החמרת המצב במל"ל, שם נקבע כי נכותו הצמיתה הינה בשיעור של 5%.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לקבל את ערעור המערערת בחלקו ולדחות את ערעור המשיב, במובן זה, שאנו נורה על ביטול קביעותיו של בית משפט השלום שנגזרו מחוות דעתו של פרופ' מבורך בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה ובין מחלת הפיברומיאליגה, ומכאן שהתיק יוחזר לפתחו של בית המשפט קמא, אשר ימנה מומחה נוסף מטעמו וישוב ויכריע בסוגית הקשר הסיבתי וגובה הנכות הנגזרת מהתאונה נשוא התובענה.
