קשר סיבתי בין לחץ בעבודה לטראומה נפשית

הווה אומר, כי לא ניתן לקבל טענת מיקרו-טראומה על רקע נפשי.

בהקשר של מתח נפשי נפסק עוד כי "אין אפשרות להבחין בין המתח שמחוץ לעבודה לבין מתחים מתמשכים בעבודה" (עניין עדה זהבית); ובמקרה אחר שבו לקה אדם בדכאון נאמר כי הדכאון "מתפתח על-ידי תהליכים שהם בתוך הנפש פנימה, והקשר הסיבתי בינו לבין העבודה הוא בעייתי ביותר" (בג"ץ כרם).

. ש: בעמ' הראשון נרשמה סיבת הפניה "לחוץ במקום העובדה, מאז שהגיעה מנהלת חדשה ויש לה שיטות ניהול משונות, ומראה.. בגוף תחושת אי שקט", זו התלונה שחל ביום הפניה? ת: נכון.

...

לאור כל האמור לעיל, התובע לא הוכיח כי ארע אירוע חריג עקב ותוך כדי עבודתו, ועל כן יש לדחות את תביעה הן לגופה והן מחמת שיהוי.

בטרם סיום ייאמר, כי בנסיבות דנן אין מקום להשיב את עניינו של התובע לעיון הוועדה מחדש עקב טעות הסופר שנפלה בהחלטת הדחייה, שכן התובע עצמו מצהיר בכתב התביעה, כי מדובר בטעות סופר בלבד, ומעבר לכך, כפי שפורט בהרחבה לעיל, דין תביעתו של התובע להידחות לגופו של עניין.

אחרית דבר- לאור כל המקובץ לעיל – התביעה נדחית.

הערכה ודיון: מדובר בגבר צעיר ובריא אשר חווה טראומה נפשית בעבודה ובעקבות זאת החל לסבול מכאבי חזה, פלפיטציות ועליות לחץ דם. בצינתור נמצאה עדות למחלה כלילית חסימתית, אך יש צורך בהמשך טפול תרופתי מניעתי עקב המחלה הקלה שנמצאה ב-LAD.

סיכום למיטב הערכתי, קיים קשר נסיבתי וסיבתי בין הארוע הנפשי החריג במקום עבודתו של מר אוחנה ביום 14.4.2011 להתפתחות והחמרת מחלת הלב הטרשתית ממנה הוא סובל היום, אשר אינה מאפשרת שובו לעבודה במסגרת בה עבד שנים ארוכות.

הועדה פירטה את הממצאים העולים מהמסמכים הרפואיים, ומסקנתה היא שלא קיימת ראיה לכך שניגרם נזק קרדיאלי בעקבות התאונה, המהוה בסיס להתפתחות הפרעות קצב או יתר לחץ דם. על כן, דחתה הועדה גם את הקשר הסיבתי בין הפגיעה – שלא קיימת, לבין התאונה הנדונה.

...

על החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה, בו נקבע ביום 18.8.2014 שיש לקבל את הערעור.

הוועדה נימקה בבירור את החלטתה, אשר התייחסה לכלל התסמינים ולא רק להעדר נזק לשריר הלב, כלומר, העדר הנזק לשריר הלב הוא לא הגורם לקביעתה בדבר סעיף הליקוי בעניין זה. לסיכום הדברים, הוועדה לא הייתה נעולה בדעתה ופעלה בהתאם לפסק הדין המחזיר.

זהו הרכב שני של ועדה לעררים שדן בעניינו של המערער ומגיע לאותה מסקנה.

הכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות הערעור להתקבל בחלקו, כמפורט להלן.

ד"ר מיכאל שפלמן כותב: "אפשר לטעון שלחץ נפשי כבד החל מהרגע הראשון של כניסתו לתפקיד של הנבדק". האירועים הטראומטיים שד"ר שלפמן מתאר החלו עוד לפני הארוע המדובר וגרמו ללחץ נפשי אשר התבטא בקשיי שינה, שינוי במצב רוח ולעיתים חרדות.

ועדות אחרות אשר בחנו את הקשר בין לחץ נפשי והתפתחות סוכרת הגיעו למסקנות דומות: ועדת שני בשנת 2008 וועדת רפפורט בשנת 2016 גם קבעו ש"נמצא קשר חזק בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת או שבוש באיזון סוכרת קיימת.

טענות התובע להלן נפרט את עקרי טענות התובע בסיכומיו: בחוות דעתה מיום 28.7.18 סקרה המומחית הרפואית באופן מפורט ומקיף את מצבו הרפואי של התובע, איבחון הסוכרת, נסיבות הארוע המתואר, סמיכות הזמנים וגורמי הסיכון וקבעה באופן מפורש קיומו של קשר סיבתי בין הארוע בעבודה לבין התפרצות הסוכרת או החמרתה אצל התובע.

המומחית הרפואית התייחסה למאמרים שאוזכרו, התייחסה לבדיקותיו של התובע וחזרה על עמדתה בדבר הכרה בקיומו של קשר סיבתי בין סטרס נפשי לסוכרת, ולכך שהארוע המיוחד מיום 13.7.05 היוה 'טריגר' להתפרצות מחלת הסוכרת אצל התובע שעה שלתובע היו גורמי סיכון.

...

לפיכך יש לקבל את תביעת התובע.

יש לתת את הדעת לכך, שגם התבטאויות של המומחית שתומכות במסקנה זו (השימוש במונח "בסבירות גבוהה"), נאמרו על רקע החסר הראייתי בעניין המעקב הרפואי ובדיקות הדם של התובע בשנים 2004 ו-2005.

התוצאה התביעה נדחית.

המומחה קבע כי לאור העובדה שהתובע אובחן כלוקה בפיברומיאלגיה, רצוי שייבדק על ידי ראומטולוג "על מנת שייקבעו אחוזי נכות הולמים בפגיעה זו שגם היא במקרים רבים נגזרת של טראומה גופנית או נפשית. ראוי שחוות דעתי זו תעמוד בפני הריאומטולוג על מנת למנוע כפילויות וחפיפה, שכן למחלת הפיברומיאלגיה קיימים גם היבטים נפשיים וקוגניטיביים". בחוות דעתו המשלימה קבע המומחה שהתרשם שהתובע סובל מהפרעת היסתגלות עם מאפיינים דכאוניים וחרדתיים, וכי בשנה האחרונה חלה החמרה נוספת במצבו, הן בתסמינים הדכאוניים-חרדתיים, והן בנסיגה בתפקודו התעסוקתי חברתי בינאישי וזוגי של התובע.

] נכותו הנפשית והראומטולוגית של התובע בקשר לתאונה: בראי חוות דעתו של ד"ר גיא אור, לאחר שיקלול כל המרכיבים את נכותו הנפשית ונכותו הראומטולוגית של התובע, לאור העדר הוכחת הקשר הסיבתי שבין קריסת המסעדה לבין התאונה, ונוכח העבודה כי כבר בשנת 2000 סבל מחרדה על רקע לחץ בעבודה ובראי חייו האישיים ומחלותיו הנילוות להם, אני סבור כי יש לזקוף מחצית מהנכות בכל אחד מן התחומים לתאונה ומחצית ממנה לקריסת עסקיו של התובע ובסה"כ 10% נכות בתחום הנפשי ועוד 2% בתחום הראומטולוגי.

...

בראי נתונים אלה הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שהעזרה שהושיטו בני המשפחה לתובע לא היתה כרוכה בתשלום, הרי שבתקופה הסמוכה לאחר התאונה עלתה על העזרה הסבירה שאינה בת פיצוי.

לא שוכנעתי כי עזרה זו היא בת פיצוי בראי נכותו של התובע.

נשאלת השאלה, האם יש לנכות את הגמלאות הנובעות מנכויות אלה גם, חרף העובדה כי איש מהצדדים לא טען לכך? סבורני כי משפטית נכון לעשות כן. ככל שעסקינן בתביעת הניזוק, נקבע זה מכבר כי את הניכוי של גמלאות הנכות הכללית יש לבצע על פי קביעותיו השיפוטיות של בית המשפט הנסמך על חוות דעת מומחים[footnoteRef:13].

וועדה נוספת שעסקה בבדיקת הקשר שבן דחק נפשי וסוכרת 1 הייתה וועדת מאירוביץ [ראו מאירוביץ ואח', "האם קיים קשר סיבתי בין מצבי לחץ או דחק נפשי לבין פריצתה של סוכרת מסוג 1", משרד הבריאות 2009] .

המסקנות היו כדלהלן: יש קשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת סוכרת מסוג 1 או 2 ו/או שבוש באיזון סוכרת קיימת; רוב הספרות מדברת על דחק מתמשך ולאו דוקא נקודתי; בנסיבות מסוימות יכול דחק נפשי מקדים לשמש כגורם הדק (להבדיל מגורם מחולל ראשוני) לפריצה או חשיפה קלינית או האצה או החמרה של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים; כדי להעריך נכונה את תפקידו היחסי של דחק נפשי מקדים כ'גורם הדק' יש להעריך בזהירות רבה ביותר כל מקרה לגופו תוך שקילת מכלול הגורמים המעורבים; מידת הקשר בין דחק נפשי מקדים ופריצת מחלת הסוכרת ו/או שבוש איזון, קשורה למאפיינים אישיים ונסיבות האירועים של כל חולה וחולה; בהקשר זה הוצע לבדוק: כמה נושאים: שלילת נוכחות של סוכרת קודמת ; שלילת גורמי הדק אחרים לפריצת מחלת סוכרת או שבוש באיזון; הערכה של עוצמת הדחק האובייקטיבית והסובייקטיבית; הסמיכות בזמן בין תקופת הדחק לפרוץ ו/או שבוש המחלה; מה עוצמתו של ארוע הדחק שחוותה המערערת? ד"ר וינשטיין סבר שהמערערת חוותה "טראומה נפשית קשה" בשל ראיון שנערך לה ביום 16.11.09 בפני ראש מדור קצינים בו נימסר לה שקיימת המלצה לסיום עבודתה במשטרת ישראל.

במקרה שלפנינו ראוי לצטט מדברי ביהמ"ש מפי השופט ברק: "המערער טען לתנאי שירות קשים במיוחד, ובהם הצפיפות בתנאי עבודתו, כליאתו בכלא צבאי ואי העתרות לרצונו לצאת למבדקי קצונה. כן נטען באשר לסרוב לאפשר לו להישתתף בלוויית דודו. אין חולק כי יתכן שרצף אירועים זה – בצרוף הרקע המשפחתי של המערער – גרמו לו למצוקה ומתח. אולם לא זו השאלה שבפנינו, אלא השאלה אם יש בתנאים אלו אובייקטיבית כדי לבסס את הקשר הסיבתי הנידרש. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכזבה אישית ותנאי שירות לא נוחים אין בהם די בכדי לבסס את היסוד האובייקטיבי העולה מפרשת אביאן"]ראו רע"א 7207/01 לייזר נ' קצין התגמולים].

...

רקע הערעור שלפנינו הוא על החלטת המשיב מיום 12.11.15 במסגרתה הודיע המשיב למערער כדלהלן: "...בקשתך נדחית, לאחר שהגעתי למסקנה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך המשטרתי לבין מחלת הסוכרת בה לקית. החלטתי התקבלה על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפניי ולרבות חוות הדעת מיום 24.9.15 של פרופ' וייס מרדכי. אין בכך כדי לאשר את הטענות העובדתיות שהועלו על ידך". בהחלטה זו המערערת תכונה א.ד. או פלונית לפי העניין.

מומחי וועדת זוהר שללו את הקשר בין דחק נפשי להתפרצות סוכרת וכך קבעו: " ניתן אפוא לקבוע בוודאות שבספרי הלימוד החשובים העוסקים בסוכרת אין כל נקודת אחיזה להנחה שדחק יכול לקצר את התהליך האוטו-אימוני או תהליכים תורשתיים, המביאים להופעת סוכרת הן מטיפוס 1 והן מטיפוס 2. בעניין זה יש קונסנסוס בין כל ספרי הלימוד החשובים. אין בעניין זה שתי אסכולות, אלא רק אסכולה אחת. כל הכתוב ב"סכום והמלצות" של הרופאים של האגודה לסוכרת, על "אירוע רפואי או נפשי" עד שלושה חודשים לפני הופעת הסוכרת, אין לו כל אחיזה במציאות הרפואית, ואין לו כל זכר בספרי הלימוד החשובים .

אנו סבורים שהמערערת לא חוותה דחק נפשי משמעותי כתוצאה מהאירוע הנטען מפני שהיה מדובר בהעברה לתפקיד אחר ולא בפיטורים.

לפיכך, הננו דוחים את הערעור.