שני המומחים הנוספים שללו אף הם קשר סיבתי בין החשיפה לחומרים מסוכנים לבין מחלתו של המנוח.
עם זאת, פרופ' בן יוסף (להלן: המומחה הרפואי או המומחה) הוסיף בחוות דעתו כך:
"מאחר ובהצגת השאלה נקבע כי 'החמרת מצב הליקוי עקב העבודה, משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים' ומאחר והמנוח אובחן בשלב מחלה מקומי מיתקדם, אינני יכול לומר בודאות שהאבחנה המאוחרת לא נבעה מתנאי עבודתו. בנסוח אחר - ייתכן ובתנאי עבודה אחרים תלונות מקדימות בדרכי הנשימה היו מקבלות היתייחסות רפואית... מוקדמת יותר ונכונה יותר. תלונות דרכי נשימה עליונות, אשר בדיעבד היו יכולות להיות מיוחסות לשאת הלוע האפי, יכולות היו להתייחס, בשוגג, לחשיפה לאבק. לכן, יש קשר סיבתי, בהגדרה הרחבה, לתנאי עבודתו... ניתן לתאר את החמרת מחלה בדרך של פגיעות זעירות...
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית דין זה. כל חברי המותב הסכימו במסגרת פסק הדין המחזיר כי מחלת הסרטן בה לקה המנוח לא נגרמה או הוחמרה עקב עצם חשיפת המנוח לחומרים מסוכנים במסגרת עבודתו.
...
(ג) פסק דינו של בית הדין האזורי
לאחר קבלת חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם בית הדין, וכן סיכומי הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי "פסק דינו של כבוד השופט אילן סופר (כתוארו אז) בעינו עומד והתביעה מתקבלת כך שאכן תתקיים הכרה במחלת התובע המנוח כמחלת מקצוע". את הכרעתו זו נימק כך:
"בעקבות המידע וחזרתו של המומחה על קביעתו כי היתה החמרה קלה במצבו של התובע בשיעור של 20-25% לאור כך שהתובע לא אובחן בשלב מוקדם יותר, והאיחור בגילוי נבע כתוצאה מתנאי עבודתו (שימוש במסיכת פה ואף) וגילוי כזה היה מעלה את סיכויי הריפוי, הרי שחוות הדעת של המומחה מקבלת משנה תוקף אף לאחר החזרת התיק מבית הדין הארצי.
נוכח המסקנה אליה הגעתי שלפיה יש לדחות את הערעור מהטעם שלא בוססה ההשערה כי חל איחור באבחון עקב מסוך כתוצאה מתנאי העבודה, איני מוצאת מקום להידרש ולהביע עמדה בנוגע להיבטים נוספים אליהם התייחסה חברתי, השופטת אופק גנדלר, במסגרת חוות דעתה, משלא נדרש מיצוי הדיון והכרעה בהיבטים אלה לצורך הכרעה בערעור.
סוף דבר – אני מצטרפת לתוצאה שלפיה דין הערעור להתקבל ללא צו להוצאות, מהנימוקים המפורטים לעיל.
סוף דבר – הערעור מתקבל ללא צו להוצאות.