קשר סיבתי בין אירוע חריג לבין התקף לב בשל רשלנות רפואית

כך גם מקובלת עלי גירסתו של התובע לפיה עובר לשיחת הטלפון עם עו"ד אלוש בו הובא לידיעתו תוכן המכתב מיום 4.7.17 הוא לא ידע על התיקון שניכנס לתוקף ב 1.12.15 וממילא אינו סבור שהדבר עשוי לחול על עניינו שכן "עברתי את הועדה לפני 2015. הסיבה שזה לא ניתן זה בגלל רשלנות של העיריה ולא שלי. והתב"ע לא בוטלה" [עמ' 6 ש' 18-21].

מקובל עלי הסברו של התובע בחקירתו אצל חוקר הנתבע לפיו חשב לקשר בין היתרחשות הארוע לבית קרות אוטם שריר הלב רק לאחר שנשאל על כך בידי רופא מישפחה [נ/3 עמ' 12 ש' 319-322, עמ' 17 ש' 465-471].

ממכלול הטעמים שפורטו לעיל, שוכנעתי כי אכן היה לתובע בליל 5.7.17 ארוע חריג (שיחת טלפון) שגרם לו לסערת רגשות מיוחדת ולדחק בלתי רגיל ומספר שעות לאחריה (בבוקר 6.7.17) שיחת טלפון נוספת שגרמה לו לסערת רגשות ומספר שעות לאחר מכן חש התובע ברע והובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מארוע לב. מטעמים אלה מצאתי מקום למנות מומחה רפואי, מתחום הקרדיולוגיה, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הארוע החריג לבין מצבו הרפואי של התובע, על יסוד התשתית העובדתית שלהלן: התובע יליד 1978, עוסק כעורך דין עצמאי בתחומי הנדל"ן ומיסוי המקרקעין.

...

התובע הסביר בחקירתו הנגדית [עמ' 6 ש' 24-29]: "האמנתי ואני עדיין מאמין שמבחינה חוקית החוק איתי. הגשתי את הבקשה בזמן , קיבלתי את ההחלטה בזמן הרבה לפני 2015, השלמתי את כל המטלות שנדרשתי להן בזמן והסיבה היחידה שהם ניתלו בזה זה הרשלנות של פקידי העירייה שמנע ממני לשלם את השומה. אפילו אם זה לא היה במזיד שהוא מנה ממני, העובדה שהוא לא המציא לי לפי החוק את היטל ההשבחה, היא מבחינתי אומרת שהמועד החוקי עוד לא עבר. התב"ע של הבניין הזה עד היום לא שונתה והיא עדיין של מסחר, משרדים ומגורים." טענת הנתבע לפיה נפל, לכאורה, דופי בהתנהלות התובע מול העיריה (עובדה שלא הוכחה), אינה מעלה ואינה מורידה, בכל הנוגע להיות שיחת הטלפון חריגה, שכן שוכנעתי כי התובע אכן היה מופתע כאשר נודעה לו על החלטת הדחיה הסופית שקיבלה העירייה.

סבורני שאין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענת התובע באשר לאירוע החריג שקדם לאוטם שריר הלב ממנו סבל ביום 6.7.17.

ממכלול הטעמים שפורטו לעיל, שוכנעתי כי אכן היה לתובע בליל 5.7.17 אירוע חריג (שיחת טלפון) שגרם לו לסערת רגשות מיוחדת ולדחק בלתי רגיל ומספר שעות לאחריה (בבוקר 6.7.17) שיחת טלפון נוספת שגרמה לו לסערת רגשות ומספר שעות לאחר מכן חש התובע ברע והובהל לבית החולים, שם אובחן כסובל מאירוע לב. מטעמים אלה מצאתי מקום למנות מומחה רפואי, מתחום הקרדיולוגיה, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין מצבו הרפואי של התובע, על יסוד התשתית העובדתית שלהלן: התובע יליד 1978, עוסק כעורך דין עצמאי בתחומי הנדל"ן ומיסוי המקרקעין.

כן יצוין כי אין חולק כי במסגרת הטיפול שעבר מר קנדיוטי התעוררו בעיות שונות וכי מר קנדיוטי תבע לאחר פטירתו של המנוח את קופת חולים מאוחדת, ורופאים נוספים שטיפלו בו, בעילת רשלנות רפואית וגרימת נזק לפיו עקב תכנית הטיפול הכושלת כטענתו.

לטענת התובעים הונחה תשתית ראייתית לקיומו של אירוע חריג שגרם לדחק נפשי אצל המנוח, ויש למנות מומחה רפואי לשם קביעת הקשר הסיבתי בין הופעת אוטם שריר הלב אצל המנוח לבין האירוע .

...

מסקנה הנלמדת גם מאופן ההתנהלות של המנוח בעקבות אותה שיחה כפי שיבואר בהמשך.

לפיכך לא מצאנו ליחס חשיבות לעדותו במקום אחר לפיה המנוח הגיע למרפאה רק באזור השעה 20:30-21:00 (ר' עמוד 14 לפרוטוקול שורות 9-14).

לכך יש להוסיף כי עולה מעדותו של מר קנדיוטי כי במהלך השיחה הוא הביע לחץ בפני המנוח (ר' עמוד 16 לפרוטוקול שורה 9), מסקנה הנתמכת גם בעדותו של ד"ר בלינקו בנוגע לאמירותיו של המנוח לאחר שיחתו עם מר קנדיוטי, לפחות בחלקן, ובכך שהמנוח חש לחץ בעקבות השיחה.

על מנת לקבוע באם קיים קשר סיבתי בין הארוע בעבודתו של התובע ובין הארוע הלבבי בעטיו אושפז, על שלושה תנאים להתקיים: האחד, הופעת ארוע לבבי חד, השני, היות הארוע בעבודתו כזה העונה להגדרה של "ארוע דחק קצוני וחריג, והשלישי, סמיכות זמנים בין הארוע החריג בעבודתו ובין הארוע הלבבי.

על כן אילמלא הארוע החריג בעבודה לא היה לוקה התובע בתעוקת חזה חדשה ולא היה פונה לקבלת טפול רפואי ובהתאמה לא היה מקבל טפול רשלני אשר הוביל להופעת האוטם.

כמו כן, בתשובותיו לשאלות ההבהרה קבע המומחה כי השפעת הארוע על המצב הרפואי הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים והבהיר כי אין קשר סיבתי בין הארוע ובין האוטם.

משעה שהמומחה לא מצא כל קשר סיבתי נוכח פרק הזמן שחלף ממועד האישפוז ועד לבוא האוטם , אשר יסודו בפגיעה בעורק אשר לא היה קשור לכאבים בגינם אושפז התובע, התוצאה היא כי לא ניתן לקבוע קיום קשר סיבתי בין הארוע החריג ובין פרוץ האוטם.

...

לפיכך, לא הוכח נטל ההוכחה במישור הרפואי ויש לדחות את התביעה.

משעה שהמומחה לא מצא כל קשר סיבתי נוכח פרק הזמן שחלף ממועד האשפוז ועד לבוא האוטם , אשר יסודו בפגיעה בעורק אשר לא היה קשור לכאבים בגינם אושפז התובע, התוצאה היא כי לא ניתן לקבוע קיום קשר סיבתי בין האירוע החריג ובין פרוץ האוטם.

סוף דבר לאור קביעות המומחה בחוות דעתו ובהעדר קשר סיבתי בין האירוע אשר ארע במהלך עבודת התובע ובין פרוץ האוטם , הנני מורה על דחיית התביעה.

הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה בתחום הקרדיולוגיה מטעם ד"ר קרלוס כפרי, אשר קבע כי אין קשר סיבתי בין הארוע הנפשי החריג שחוה התובע בשנת 2013 לבין מחלת הלב הכלילית שהתגלתה בצינתור או הכאבים בחזה שהופיעו בהמשך.

סבורתני, כי אם היה התובע מספר לרופאיו, כי הותקף על ידי כלב, הדבר היה מוצא ביטוי בתעוד הרפואי, גם בשים לב לכך שנרשמת בדרך כלל במסגרת האנמנזה הסיבה בגינה הגיע החולה וגם בפרט כאשר מדובר בכלב, יש צורך לרשום את הדברים, נוכח החשיבות הטיפולית שעה שמדובר בתקיפת כלב.

" התובע לא טען שנבהל מנביחותיה של הכלבה ובשל כך מעד או נתקף בהתקף חרדה, אלא שבהלתו נבעה מהסתערותה ודחיפתה של הכלבה שנגעה בכתפו והפילה אותו ארצה, מה שהוביל בהמשך לנכות קרדיולוגית.

בעיניין אחר, מצא בית המשפט לקבוע, כמדיניות משפטית, כי ארוע לבבי עקב כעס בעבודה לא יוכר כמקרה נזיקי המזכה בפצוי.

בכך, נמצאנו מקרבים את דיני הרשלנות לאחריות מוחלטת, תוך טישטוש ההבחנה בין דיני הנזיקין לדיני הביטוח, אם ביטוח סוצאלי ואם ביטוח על פי פוליסת תאונות אישיות – ע"א 779/89 יעקב שלו נ. סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221 (שם קבע בית המשפט כי הפוליסה מכסה "אלימות מילולית" שהביאה לכעס ורוגז שבעטיים נגרם למבוטח אוטם שריר הלב).

...

לו אמנם היתה בפי התובע טענה מבוססת בעניין, היה מסכים להצגת הרישיונות על ידי הנתבעים במהלך הדיון והוא אף יכול היה לפנות לרשות על מנת לברר עובדה זו. סביר בעיניי, כי הנתבע, כווטרינר המועצה והנתבעת כווטרינרית שעוסקת בטיפול בחיות מחמד, דאגו לחסן את הכלבים וכל אמירה בעניין זה, לבד מהיותה בלתי רלוונטית לאחר שגם התובע לא מצא מקום לפנות למשרד הבריאות לאחר האירוע, הרי שאין בה כדי להעלות או להוריד לעניין המסקנה המשפטית, שעה, שאין עסיקנן בתקיפה של כלב.

נוכח כל האמור, לא הוכח, כי התובע נפגע כתוצאה מעוולה שעוולו כלפיו הנתבעים ודין התביעה להידחות לפיכך.

התביעה נדחית.

הפסיקה של וועדות עררים שונות חזרה ואימצה את הכלל שביטא המומחה מטעם המשיב שיש לראות קשר סיבתי בין ארוע של מתח נפשי והתרגזות לבין התקף לב, רק כשיש סמיכות זמנים או פרק זמן קצר ביותר בין ההתרגזות לבין התקף הלב.

להלן כמה דוגמאות מהפסיקה: בעמ"ח (ראשל"צ) 8/07 א.ג. נ' קצין התגמולים נפסק: "גם בעיניין השפעתו של הדחק האקוטי, מצאנו את חוות דעתו של ד"ר תמרי מטעם המשיב, מבוססת יותר מבחינת הספרות הרפואית. לפי מחקרים שפירט, קשר סיבתי בין הארוע החריג לאוטם קיים בטווח זמן של עד שעתיים". בע"נ (י-ם) 195/08 יובל מזרחי נ' קצין התגמולים נפסק: "לא שוכנענו, בהיבט העובדתי, שהיה ארוע חריג שבסמיכות לו היתרחש אוטם שריר הלב. במקרה דנן עבר פרק זמן ארוך בין האירועים הנטענים לבין האוטם גם אם היינו מקבלים את הטענה שכעס יכול לגרום לאוטם שריר הלב. מה גם שלא שוכנענו,כפי שפורט לעיל, כי האירועים הנטענים , בהיבט הרפואי, יוצרים קשר סיבתי לאוטם שריר הלב.

בו"ע (חי') 469/07 גרינוולד נ' קצין התגמולים נפסק "מעבר לגורמי הסיכון, קיים הפרש זמנים בין הוויכוח והארוע בו לקה המערער....גם אם היינו מגיעים למסקנה שמדובר בארוע חריג, הרי שלפי הספרות הרפואית נידרש קיומו של דחק חריג בעוצמתו ליצירת הקשר בין אוטם שריר הלב שתקף את המערער ובין הויכוח אותו יהל עם מפקדו....נידרשת סמיכות זמנים בת שעה-שעתיים לכל היותר כדי שישתכלל קשר סיבתי". ע"א (מחוזי ב"ש) 1178/09 פיינברג נ' קצין התגמולים נפסק כך: "הועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' שפירא, השוללת התכנות של קשר סיבתי בהעדר סמיכות זמנים מיידית". האם היתה רשלנות רפואית מצד הצבא בכך שלא הופנה לבדיקת מאמץ? השאלה שיש לברר בהקשר הנ"ל היא האם העובדה שהמערער לא הופנה לבדיקת מאמץ קושרת בין מותו לבין השרות; בנוסף יש לברר האם בשל ההיסטוריה הרפואית של אימו של המנוח אשר נפטרה בגיל 48, היה צריך להפנות את המנוח לבדיקת מאמץ? המומחה הרפואי מטעם המשיב השיב לשתי השאלות הנ"ל בשלילה.

...

להלן יובאו טעמינו למסקנה זו. האם הוכח "אירוע חריג" ע"י המערערת המערערת טענה שני אירועים היו בבחינת "אירוע חריג" שיכול היה להוביל, לדעתה, לאוטם שריר ליבו של המנוח.

בו"ע (חי') 469/07 גרינוולד נ' קצין התגמולים נפסק "מעבר לגורמי הסיכון, קיים הפרש זמנים בין הויכוח והאירוע בו לקה המערער....גם אם היינו מגיעים למסקנה שמדובר באירוע חריג, הרי שלפי הספרות הרפואית נדרש קיומו של דחק חריג בעוצמתו ליצירת הקשר בין אוטם שריר הלב שתקף את המערער ובין הוויכוח אותו יהל עם מפקדו....נדרשת סמיכות זמנים בת שעה-שעתיים לכל היותר כדי שישתכלל קשר סיבתי". ע"א (מחוזי ב"ש) 1178/09 פיינברג נ' קצין התגמולים נפסק כך: "הוועדה העדיפה את חוות דעתו של מומחה המשיב, פרופ' שפירא, השוללת היתכנות של קשר סיבתי בהיעדר סמיכות זמנים מיידית". האם היתה רשלנות רפואית מצד הצבא בכך שלא הופנה לבדיקת מאמץ? השאלה שיש לברר בהקשר הנ"ל היא האם העובדה שהמערער לא הופנה לבדיקת מאמץ קושרת בין מותו לבין השירות; בנוסף יש לברר האם בשל ההיסטוריה הרפואית של אימו של המנוח אשר נפטרה בגיל 48, היה צריך להפנות את המנוח לבדיקת מאמץ? המומחה הרפואי מטעם המשיב השיב לשתי השאלות הנ"ל בשלילה.

אמנם באותו עניין פסה"ד עסק בחוק הנכים ולא בחוק משפחות חיילים ,ואמנם באותו עניין היה מדובר במסחק קט רגל ולא במשחק כדורסל; וכך פסק כב' השופט מלצר (ולדעתנו דבריו, מוטטיס מוטנדיס, רלוונטיים לענייננו): "אכן ההלכה שיצאה מפי בית משפט זה היא כי ניתן להכיר בקשר בין פגיעה לבין השירות בצה"ל, גם כאשר הפגיעה התרחשה עת שהה החייל בחופשה, אך זאת רק בתנאי שהפגיעה התרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרותיו של צה"ל – ככזה, או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע מנסיבות שהתהוו (עיינו, למשל: ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4), 212, 215 שיש בו דמיון מסוים לטענות שבפנינו). השאלות אותן יש לבחון הינן איפוא האם פעילותו של המבקש נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המבקש הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד, או אז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. לשיטתי, התשובה על שאלות אלה כאן הינה בשלילה. המבקש פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק קט-רגל. בענייננו לא ניתן לומר כי השתתפותו של המבקש במשחק קידמה, או נועדה לקדם – ככזו – אינטרס ישיר של צה"ל. ודוק, ייתכן והיתה צפויה לצה"ל תועלת עקיפה כלשהי משיפור כושרו הגופני של המבקש ובהחלט ייתכן שמשחק הקט-רגל היה תורם לשיפור תוצאת מבחן הבר-אור של המבקש, אך גם אם כך הדבר (ואין הדבר נקי מספקות), הרי שמכאן ועד להוכחת קשר סיבתי בין הפציעה לבין השירות הצבאי – הדרך עודנה ארוכה. זאת ועוד – למבקש, על-אף שמגרש הספורט בבסיסו הצבאי היה בשיפוצים, היו חלופות אימון נוספות בתוך הצבא, אם אכן רצה להתאמן לקראת בוחן הבר-אור הצבאי, כגון: חדר הכושר של הבסיס ומקומות נוספים אחרים בבסיס. הנה כי כן, בניגוד לפסיקה שהניח בפנינו ב"כ של המבקש, במקרה שלפנינו, לא סוכלה האפשרות של המבקש להקפיד על קיום משטר פעילות ספורטיבית בתחומי הבסיס ובשעות הפעילות של היחידה. אף תמיכת המפקד ביוזמה הספורטיבית של המבקש – איננה יכולה להיחשב כפקודה, או המלצה ממנה משתמעת חובה ספציפית להתאמן דווקא בדרך בה בחר המבקש. בנקודה זו, לא למותר לציין, כי העובדה שהמבקש אינו משרת בתפקיד אשר דורש, ככזה, רמה גבוהה של כושר-גופני, מרחיקה גם היא את הקשר הסיבתי בין חבלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי והופכת אותו לקשר היפותטי בלבד". העולה מכל האמור לעיל הוא שהמערערת לא הוכיחה שיש קשר סיבתי בין מות המנוח לבין השירות הצבאי.

לפיכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור.