קשר בין שירות צבאי קצר למחלת סכיזופרניה

זמן קצר לאחר השיחרור אובחן כסובל מסכיזופרניה.

מנקודת מבט מקצועית, אכן קיים קשר סיבתי- גרימתי בין תנאי השרות לבין פריצת מחלת הסכיזופרניה, וזאת על פי רגישותו של המערער.

מאידך לא אחת הוכרה בפועל בפסיקה מחלת הסכיזופרניה ככזו שהוצאה מן הכוח אל הפועל בשל גורם הקשור בשירות הצבאי, ובהתאם נקבעה גרימה מלאה.

...

כדי להגיע למסקנה מעין זו, נדרשים נתונים חד משמעיים, בפרט בשים לב לערך החברתי שבשירות, ולכך שלא מעט מועמדים נלחמים על זכותם להתגייס (והמקרה בענייננו ימחיש).

ככל שקיים בכלל מסלול משפטי מקביל מעין זה להכרת זכות המיתר בעצם בפועל במקרה של מחלה קונסטיטוציונלית בחינת היסוד האובייקטיבי שבתנאי השירות לגופם , הרי נדרש לטעמנו לכל הפחות שרופאים סבירים , על פי מכלול הנתונים שעמדו בפניהם, לא היו יכולים להגיע בזמן אמת למסקנה סבירה שהמלש"ב כשיר לגיוס.

הערעור נדחה כאמור.

עם זאת יש קושי מובנה להנות המערערת מחזקת השרות הקצר המעבירה הנטל למשיב לשלול הקשר לשירות, ואף ב"כ המערערת בסיכומיו לא טען לחלותה של חזקה זו, לטעמנו בדין: טעם הדבר הינו שהמחלה בה מדובר, סכיזופרניה, מתפרצת ממילא בחלק הארי של המקרים דוקא אצל אנשים צעירים בעשורים השני והשלישי לחייהם, הן אנשים המשרתים בצבא והן אנשים שאינם משרתים.

אין כוונתנו לומר כי לעולם לא ניתן להכיר בקשר הסבתי בין השרות לסכיזופרניה, רק משום שמדובר במחלה שגורמיה לא ידועים.

...

לטעמנו , בנסיבות המקרה, סבירה יותר התזה לפיה אין קשר רפואי- עובדתי ואף לא משפטי, בין השירות לבין הפגימה הנפשית.

אולם גם אם נשים בצד את כל גורמי הסיכון של תורשה ושימוש בסמים, עדיין דין הערעור לדחיה.

לטעמנו לא מתקיים במקרה זה היסוד האובייקטיבי שהוצב בהלכת אביאן (דנ"א 5343/00).

משעה שלא מתקיים לטעמנו לא הקשר הסבתי הרפואי לשירות, ואף לא היסוד האובייקטיבי – אין מנוס מדחיית הערעור, וכך אנו מורים.

מאמר נוסף שאליו הפנה פרופ' לוי הוא מאמר שפרופ' לוי הוא אחד ממחבריו וכותרתו "השרות הצבאי ומחלת הסכיזופרניה" ; מאמר שפורסם בעתון "רפואה ומשפט". במאמר זה שפורסם בעתון שאינו עתון רפואי- מדעי נאמר במפורש לעניין הקשר בין השרות הצבאי ופריצת הפסיכוזה ש"כל המודלים הקיימים, כולל המודלים האורגניים הנוירובילוגיים והביוכימיים, גם הם ברמה של 'מודלים תיאורתיים'.

פסק הדין הנ"ל ממשיך ומנחה כדלהלן: "בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות הארוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תיקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שרותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השרות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השרות לבין המחלה. התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשרות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין ארוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של היסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תיקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שארוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) וכך אמר השופט בך: '... מסכים גם אני לדיעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה' ". מהאמור לעיל ניתן לקבוע שכדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה.

...

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

ד"ר ברוך מטעם המערער, לאחר שסקר בעמ' 8-9 לחוות דעתו את השתלשלות האירועים מגיוסו של המערער לצה"ל ועד להתפרצות הפסיכוטית ב- 17 בינואר 2008, כתב כדלהלן "שרשרת אירועים אלה נותנת למיטב הערכתי המקצועית את ההסבר והאינדיקציה להתפרצות המחלה הפסיכוטית סכיזופרנית של הנבדק בעת ועקב השרות הצבאי". בהמשך כתב כדלהלן: "כיום הנבדק סובל ממחלת הסכיזופרניה עם סימנים שליליים בולטים. הוא אינו מתפקד לא במישור החברתי ולא במישור התעסוקתי-לימודי. הוא נטול כל תכניות לעתיד, וזאת בנגוד גמור למצבו טרם הגיוס. מצבו הנפשי של מר בוטליאנו והנכות הנפשית...פרצה ונגרמה עקב השרות הצבאי". ד"ר יוליאן ינקו, מטעם המשיב, כתב, בין היתר, בחוות דעתו מיום 13.1.2010 כדלהלן: "איני רואה קשר בין שרותו הצבאי לבין מצבו הנפשי היום, והנבדק לא חווה כל גורמי דחק מיוחדים במהלך שרותו הצבאי. אמנם הנבדק מייחס את המשבר לעובדה שלא נתנו לו 'להאט את הקצב' בטירונות כפי שהורגל לכך באזרחות ולא התחשבו במצבו העדין. ביחס לכך, אציין שהנבדק לא דיווח לצה"ל על בעיותיו בבית הספר ועל האבחונים שעבר וכך צה"ל לא יכול היה להחליט בצורה מושכלת לגבי גיוסו ואופי שרותו. טענתו לגבי הופעת המשבר בשל 'האיום של המפקדת' נראית לי טענה בעלת מקור פסיכוטי. בנוסף, לא חל כל איחור באיבחון של מצבו הנפשי בצה"ל-התובע נבדק מספר פעמים ע"י קב"ן ופסיכיאטר צבאי וזאת ללא ממצאים מיוחדים (המצב החד משמעי והסוער פרץ רק בינואר 2008). לסיכום אני סבור שבמקרה דנן אין קשר בין שרותו הצבאי ומצבו הנפשי של הנבדק ואין להכיר בהפרעה הנפשית של הנבדק כנובעת מהשרות". ד"ר יוליאן ינקו בחוות דעתו מיום 21.9.11, לאחר שהתייחס לכמה נקודות בחוות דעתו של ד"ר ברוך (אשר יידונו בהמשך החלטה זו) קבע בפרק "המסקנות" כדלהלן: "אני סבור שבמקרה דנן לא הוכח שחוה אירועים חריגים במהלך השרות ולא מצאתי כל פגם בטיפול ואיבחון של גורמי בריאות הנפש, אני מעריך שאין קשר בין שרותו הצבאי ומצבו הנפשי של הנבדק (סכיזופרניה) ואין להכיר בהפרעה הנפשית של הנבדק כנובעת מהשרות". המחלוקת היחידה שבין הצדדים היא האם תנאי שרותו של המערער היו גורם דחק שהביא לפרוץ מחלת הסכיזופרניה אצל המערער.

ב-8.11.07 ישנה תרשומת של הקב"נית לפיה "מדובר בחייל שנימצא ברמת חרדה גבוהה....ניכר שחוה ריבוי משימות ודרישות כמקור דחק כך גם עלה בטירונות" [ראו נספח ג' לנימוקי העירעור] ; אך המערער אינו יכול להיבנות מתרשומת כזו שכן בידוע הוא שבתקופת הטרונות נידרש החייל לבצע משימות רבות בפרקי זמן קצרים, כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד והתחושה הסובייקטיבית של המערער (שלא הובא לה תימוכין בעדות חיצונית כלשהיא, על "ריבוי משימות" מיוחד שלא ניתן לעמוד בו), איננה מספקת כדי לבסס את היסוד האובייקטיבי העולה מפרשת אביאן.

...

אנו דוחים את הטענה בדבר רשלנות מצד גורמי הצבא באבחון ובטיפול במערער מהטעמים הבאים: א. מתוך תקופה של 6 חודשים ראשונים לשירותו, שהה המערער 3 חודשים בביתו בחופשת מחלה.

למקרה שלפנינו יפים הם דברי ביהמ"ש בפרשת אביאן [ראו סעיף 40 לפסה"ד הנ"ל] שם נאמר כדלהלן: "לסיכום הדברים נאמר כך: ההלכה מביאה במניין שיקוליה - לטובתו של

לאור כל האמור לעיל, הננו דוחים את הערעור ללא צו להוצאות.

עניינו של תיק זה בקשר שבין השירות הצבאי הקצר מאוד ובין מחלת הסכיזופרניה ממנה סבל המערער ז"ל (להלן: "המערער").

...

לפני שנסיים החלטנו לתת את דעתנו לטענות ב"כ המערער, בסוגיית עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת למערער בסמוך לגיוסו-(א) שמענו בתיק זה שלושה רופאים, ונחשפנו לדו"ח קבני"ת ולחוות דעתו של ד"ר שולקין.

(ב) ד"ר בן אפרים, שהוא הרופא המומחה מטעם משרד הבטחון, אמר בפנינו דברים אלה: "יש סבירות מסוימת שאכן הוא לא היה מגויס אילו היתה נערכת לו בדיקה פסיכיאטרית בקירוב למועד גיוסו" וקודם לכן אמר שבדיקה כזו לא נעשתה "כי לא ייתכן לבדוק כל חולה כאשר מגייסים כ-1,000 חיילים ביום". אין אנו יכולים להשלים עם מצב, שבו מגויס לשירות בצה"ל אדם חולה בסכיזופרניה, והדבר אינו מתגלה על אף שכשנה ומחצה לפני גיוסו נבדק ע"י קבני"ת וע"י פסיכיאטר, ונתגלתה אצלו אישיות נרקציסטית עם מאפיינים כפי שפורטו בדו"ח הקבני"ת. כמו כן אין אנו מקבלים את העמדה לפיה מספרם הרב של המתגייסים מונע משלטונות צה"ל עריכת בדיקות חיוניות ונחוצות בנוגע למצב בריאותם של המתגייסים.

אמנם ד"ר בן אפרים וד"ר ברש טענו, שלא ניתן היה לדעת בזמן בדיקת הקבני"ת שהמערער ילקה בסכיזופרניה, וכי הליך הגיוס היה תקין, אך אין אנו מקבלים את עמדתם לעניין זה – המערער הצביע על קושי בגיוס, ועובדה שנשלח לבדיקת פסיכיאטר ע"י הקבני"ת. (ג) במצב דברים זה, היה על שילטונות הגיוס לדאוג להפניית המערער פעם נוספת לפסיכיאטר, בסמוך למועד גיוסו, שהרי הסיבה שהצדיקה הפנייה מעין זו תקופה ארוכה טרם גיוסו היתה אמורה להספיק להפנייה נוספת בסמוך לגיוס.

(ה) משלא נעשה כך בעניינו של המערער, ועל אף שדחינו את הערעור וקבענו שאין קשר בין המחלה ובין השירות הצבאי, הגענו למסקנה שניתן היה למנוע את גיוסו אילו היתה נערכת לו בדיקה פסיכיאטרית בסמוך לגיוס, ובכך לחסוך למערער ז"ל ולבני משפחתו, עוגמת נפש והוצאות מיותרות בגין הליך זה, על כן הננו מחייבים את המשיב לשלם למערער, באמצעות יורשיו, הוצאות ע"ס 10,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום.