קשיון במרפק: פסיקה לדוגמה

כלומר, הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמאת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או היתעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

עוד נפסק, כי ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130 (1985); דב"ע לה/ 01-129 שריקי – המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע ז 206 (1975)).

" אין מחלוקת כי מצבו של המערער אינו קשיון נוח, למרות זאת הועדה החליטה להתאים סעיף זה כשהיא מנמקת את החלטתה לפיה "בגלל הצרוף קובעת הועדה נכות הדומה לקשיון נוח (יד ימין דומינאנטית)". החלטתה של הועדה אינה ברורה ולא ניתן להבין את הלך המחשבה שהוביל להחלטה זו ולא לקביעת נכות בהתאם לסעיפי הליקוי העוסקים בהגבלה בתנועות הכיפוף והיישור במרפק.

...

הוועדה הוסיפה כי לצורף המחשה קביעת אחוזי נכות בגין הוצאת ראש הרדיוס וכן מיגבלה מינימלית בטווחי התנועה הנה שוות ערך לקשיון נוח של המרפק, נכות שאינה תואמת את מצבו של המערער.

דיון והכרעה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 ולהלכה הפסוקה, הבקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמאת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או היתעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

שלישית, הנמקת הועדה באשר לסעיף 41 (6)(א) ולאי התאמתו למצבו של המערער אינה בהירה דיה ובפרט קביעתה כי "ללא קשר לסעיף הנכות הנבחר נכותו בגין המרפק בשיעור 10%". לא ברור מהנמקה זו האם לדעת הועדה קיימת מניעה לפסוק 10% נכות מכח סעיף 41 (5)(ב) לתקנות בנוסף לסעיף 41 (8) לתקנות ואם כן, מהי המניעה ועל מה היא מבוססת.

...

לנוכח המפורט לעיל שוכנעתי, כי נפל פגם בעבודת הוועדה אשר לא פעלה בהתאם להוראות פסק הדין המחזיר ולא נימקה את החלטתה באופן שניתן שיאפשר להתחקות אחר הלך מחשבתה.

לפיכך, ובנסיבותיו של תיק זה, הואיל והמדובר בוועדה אשר התכנסה פעם שנייה ונמנעה מליישם את הוראות פסק הדין וחזרה על הנמקתה כפי שניתנה בפעם הראשונה, קיים חשש ממשי כי היא "נעולה" בדעתה ועל כן סבורני כי יש להורות על החלפת הרכב הוועדה.

סוף דבר עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכב חדש, שתדון בערר על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון.

ד"ר יאסין מוסטפא המומחה התחום האורתופדיה מטעם התובע קבע את נכותו הרפואית האורתופדית המשוקללת של התובע הנה בשיעור 35.02% (20% בגין קשיון נוח של המרפק, 5% בגין חוסר יישור באצבע 3, 5% בגין פגיעה נוירולוגית ביד שמאל ו- 10% בגין צלקות).

בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה (ראה לדוגמא בע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583)), ואולם יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" (ראה שם).

...

אין בידי לקבל את תחשיבו של התובע באשר להכנסתו הצפויה בשנת 2011 אלמלא פגיעתו בתאונה.

נוכח עיסוקו של התובע , טייח במקצועו, סבורני כי אכן לא היה התובע עובד כפועל בניין עד גיל 70, אף אלמלא פגיעתו בתאונה.

התוצאה היא שהתביעה נבלעת בתקבולי המל"ל. זכאות ל- 25% מהנזק ניתן לראות כי התביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת.

נוכח העובדה כי הליקוי העקרי ממנו סובל המערער הנו קשיון במרפק, והועדה קבעה כי הוא ביצע עבודות מסגרות עם ליקוי זה בעבר, קביעת הועדה כי הוא מסוגל לבצע עבודות של בודק חשבוניות, שמירה וסדרן בחניון, סבירה בנסיבות העניין שכן אין לנכותו השפעה משמעותית על עבודות מסוג זה. החלטת הועדה עונה איפוא לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו, כפי שנקבע בפסיקה שהובאה לעיל.

...

כמו כן לטענת המערער, הוועדה לא התייחסה לסיכום הרופא התעסוקתי מיום 19.9.2016.

זאת ועוד, באשר להעדר התייחסות הוועדה לסיכום הרופא התעסוקתי מיום 19.9.2016, מקובלת עליי עמדת הנתבע לפיה המסמך הרפואי בעניין זה לא הונח בפניי הוועדה, המערער אף לא צירף אותו לתיק בית הדין והוא לא הוזכר בפסק הדין המחזיר.

הוועדה שקלה כנדרש את גילו של המערער, את עברו התעסוקתי ומגבלותיו הרפואיות, ועל יסוד האמור הגיעה למסקנה כי הוא יכול לעבוד בעבודות פשוטות שאינן דורשות השכלה.

הערעור נדחה.

הליקויים מהם סובל המערער הם אלו: 30% לפי ס' 35(1)(ד) ארטריטיס רבמטואידית, 20% לפי ס' 3(ג) – מחלת הבלוטות להפרשה פנימית, 20% לפי ס' 29(5)(א)(II) פגיעה בינונית בעצבי המוח, 20% לפי ס' 41(6)(א-ב) קישיון במרפק ימין, 10% לפי ס' 37(7)(א) מיגבלה קלה בעמ"ש מותני, 10% לפי ס' 23(2)(א)(II) דלקת קלה בשלפוחית השתן עם תכיפות בהטלת שתן, 20% לפי ס' 75(1)(ג) צלקות נרחבות בגוף באזורים מרובים.

באשר לשיקולים אותם יש לשקול בהליכים כדוגמת הליך זה, בו הוגש ערעור על החלטת ועדה לעררים, פסק בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.9.2017) (להלן: "הילכת דולאני") כך: "תקנה 125 לתקנות קובעת כי בית הדין או הרשם רשאים להאריך את המועד "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד" וכי ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים.

בעב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.4.2004) (להלן: "הילכת מוהרה") מפנה בית הדין הארצי לעקרונות המצויים בסעיף 209 (ב) לחוק וקובע כי "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר, כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער הם כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". ככלל, נטיית בית הדין אינה להתערב בהחלטות ועדת אי כושר, שכן "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הנה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהוא ולו זניח, בהנמקתה או בנסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הועדות הרפואיות והגברת האמון הצבורי בהתנהלותן" (בר"ע (ארצי) 39263-03-15 אופנר - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.7.2016), (להלן: הילכת אופנר).

...

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל כפי שאבאר להלן.

סוף דבר: לאור כל האמור, הערעור מתקבל בזאת באופן הבא: עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים (אי כושר) בהרכבה מיום 15.8.21 על מנת שזו תקבע דרגת אובדן כושרו של המערער להשתכר לאחר שתבחן את השפעת ליקוייו על כושרו להשתכר, בנפרד ובמצטבר.

בשים לב להתנהלות המערער, לנסיבות ולטעמים המפורטים לעיל בעניין הארכת המועד להגשת הערעור - הגם שהערעור התקבל, אין צו להוצאות.