התובע הועבר לבית חולים "שיבא", ואובחן שם כסובל מקרע באסקילה הימנית, שיתוק מלא של יד ימין מתחת לגובה החתך, ושבר הומרוס.
על אף הפטור, היתנדב לשרת בצה"ל ושירת במשך כשנה וחצי כעוזר רס"ר.
במהלך ההוכחות ולאחר שמרבית העדויות בנושא זה נשמעו, הגיעו הצדדים להסכם, לפיו המבטחת (הפניקס חברה לביטוח) תקבל על עצמה את החבות הביטוחית כלפי הנתבע 1, תקבע רשלנות תורמת של 10% של התובע, והתובענה נגד הנתבעים 2 ו-4 תדחה ללא צו להוצאות.
הוגשה השלמה מיום 25/2/11 לחוות הדעת של פרופ' אנגל, וזאת לאחר קבלת הדו"ח של ועדת ערעורים של המל"ל, אשר קבע לתובע 64% נכות (לפני הוספת לפי תקנה 15 לתקנות המל"ל, וראו בהמשך בסעיף "קביעות המל"ל) ושהתקיימה לאחר שהמומחה כתב את חוות הדעת. נכתב כי הוועדה פסקה לתובע נכות בגין קטיעת כף היד בגובה שורש כף היד. המומחה סבר כי סעיף הקטיעה אינה מפצה את התובע בצורה נאותה, ואינו מתאים לממצאים שניצפו הן על ידי הוועדה והן על ידו, שכן הוא נפגע באיזור הזרוע ולא בכף היד, ובאיזור גבוה ממנו – מקלעת העצבים הברכיאלית, שם נגרם לו נזק עיצבי קשה. הוועדה מצאה שיתוק מלא של העצב הרדיאלי, ממצא שלא יכול להיות כלול בסעיף שבו השתמשה. עוד מצאה הועדה דילדול בשרירי האמה ובזרוע ימין כתוצאה מהפגיעה העצבית – גם אלו ממצאים שאינם באים לידי ביטוי בסעיף בה עשתה הוועדה שימוש. הוועדה אף מצטטת את בדיקת ה- EMG שנעשתה לתובע, שמצביעה על פגיעה קשה של עיצבי הפלקסוס הברכיאלי. כל אלו אינם באים לידי ביטוי בסעיף של קטיעת היד בשורש כף היד. נימוקי הוועדה בשימוש בסעיף זה היו, כי לא ניתן לקבוע אחוזי נכות מעל לסעיף של קטיעת יד בשורש כף היד. פרופ' אנגל סבר כי קביעה זו היא שגויה: הפגיעה היא לא בשורש כף היד ולכן האיבר עליו מדובר הוא הגפה העליונה כולה.
המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר מתתיהו נוף, כתב בחוות דעתו מיום 15/6/11 כי בבדיקה נמצא שאין פעילות מיישרת של היד והאצבעות, הודגמה פעילות קלושה של מכופפי אצבעות, כימעט ואין תחושה באיזורי העצבים הרדיאלי, המדיאלי והאולינרי.
עוד העיד פרופ' אנגל שתקנות המל"ל מקנות אחוזי נכות גבוהים יותר כאשר ישנה פגיעה עצבית, ממנה לוקה התובע, מאשר מצב בו נקטעה האמה, זאת כיוון ש:
"אני מנסה להסביר מדוע מתקין התקנות חושב שבפגיעה עצבית גם בהישמר האמה עצמה, יש לה משמעות גדולה. הפגיעה העצבית יכולה לגרום לכך, שאדם שמשתמש ביד יכול להפצע בגלל חוסר תחושה או ישים ידו על משהו חם ויפצע. יש סיכונים שלא קיימים כאשר אתה מאבד את האמה. לפגיעה עצבית יש תמיד הפרעות כמו נימול ביד, כאבים, שלא קיימים בקטיעה של האמה. בפגיעה עצבית הכאב מובנה. יש לכאן ולכאן כשאתה משווה קטיעה או פגיעה עצבית" (עמ' 86-87 לפ').
אני קובעת בראש נזק זה סכום גלובאלי של 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד שייתכן שלא יהיו מכוסות על ידי המל"ל, והוצאות נסיעה לעבר, שבודאי נגרמו לבני משפחתו ולו בגין נסיעות לבתי חולים, שחלקם היו מרוחקים ממקום מגורי המשפחה.
...
לאחר שבחנתי את חוות הדעת ויתר הראיות, כשהמחלוקת היא על כ-5% נכות, אני מעמידה את נכותו הרפואית האורטופדית של התובע על 70%.
מכל האמור לעיל, נמצא כי התובע לא זכאי לקבל את הקצבה של השירותים המיוחדים.
לסיכום הסוגיה, הולמים לעניינו הדברים הבאים:
"הלכה היא כי על נפגע תאונת עבודה לפנות למוסד לביטוח לאומי (להלן – מל"ל) לקבלת הגימלאות המגיעות לו, וכי סכום הגימלאות ינוכה מסכום הפיצויים שיחוב המעביד המזיק כאמור בסעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אם לא פנה הניזוק למיצוי זכויותיו, רשאי בית המשפט להעריך את גובה הגימלאות שלהן היה זכאי הניזוק לו פנה למל"ל ולנכות סכום זה מהפיצויים המגיעים לניזוק. כלל דומה חל לגבי ניזוק שחלה החמרה במצבו. על הניזוק לשוב ולפנות אל המל"ל בבקשה להגדיל את הגימלאות שלהן הוא זכאי. עם זאת חובתו של הנפגע למצות את זכויותיו מול המל"ל צריכה להיעשות בסבירות ובתום לב. אם פעל כך, אין דורשים ממנו שימשיך ויתדיין עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה" (ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, פסקה 22).
בנסיבות המיוחדות של המקרה ובהתחשב בפגיעתו הקשה של התובע, החלטתי לפסוק לנתבעים שכר טרחה והוצאות בסכום מופחת (ראו על שיקול הדעת הרחב שיש לערכאה הדיונית בבואה לפסוק ביחס להוצאות ושכר טרחת עו"ד, כשנסיבות המקרה וכן התנהלות הצדדים במהלך הדיונים, הם חלק מהשיקולים שבאפשרותה לשקול, בע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל, 10/9/06, פסקאות 47-48 לפסק הדין, והאסמכתאות שם).
