בשנת 2006 נפגע המערער בגבו ועבר לשרת בתפקיד משרדי במשטרת מחוז ש"י;
ביום 30.4.07 פרש המערער לגימלאות;
המערער מוכר כנכה בגין פגימה בצואר, בשמיעה, בכתף ימין, אסטמה, כאבי ראש, בוהן שמאל ואובדן 4 שיניים.
בחוות הדעת הראשונה מיום 10.10.10 אשר בעקבותיה דחה קצין התגמולים את תביעת המערער, ציין ד"ר גפל גורמי סיכון שונים שיפורטו במהלך ההחלטה ובפרק "דיון" כתב כך:
"...אובחן כלוקה בסוכרת סוג 2 ובהפרעה בשומני הדם. מתח ולחץ נפשי כפי שתואר.....אינם גורמים למחלת סוכרת סוג 2 שזו מחלה משפחתית (גנטית בעיקרה). מסקנה- אין קשר סיבתי, להערכתי, בין תנאי השרות של .....במשטרת ישראל לבין מחלת סוכרת סוג 2 שנתגלתה אצלו לפני כ-12 שנה".
בתשובה לכך, הגיש המערער בתמיכה לערעורו את חוות דעתו של פרופ' רפפורט, בה נכתב, בפרק הסיכום, בין היתר, כדלהלן:
"על סמך הבנתנו היום של התפתחות מחלת הסוכרת התלויה באינסולין, קיים קשר מבוסס בין מצבי דחק נפשי והופעת המחלה. קשר זה מתבסס על מנגנונים פתופיזיולוגים, נתונים בחיות מעבדה ועבודות בחולים. לא ניתן להגיע למסקנה גורפת לגבי כלל החולים. אי לכך,בקביעת הקשר בין בחולה מסוים יש לבחון כל חולה לגופו בהתבסס על הערכה של עוצמת הדחק הנפשי, על סמיכות הדחק להתפרצות המחלה, נוכחות גורמים אפשריים אחרים שתרמו להופעת המחלה ועל מאפייני החולה כגון משקל, גיל, פעילות גופנית ורקע משפחתי. "
בקטע שכותרתו "הקשר בין הדחק הנפשי והגופני בזמן העבודה לפריצת מחלת הסוכרת" כתב פרופ' רפפורט כדלהלן:
"...ניתן להבין שקיימת אסכולה רפואית מבוססת ובעלת משקל הנתמכת ע"י מומחים לסוכרת בארץ ובעולם כולל הנחיות רשמיות של האגודה הישראלית לסוכרת המאגדת את מרבית הדיאבטולוגים המומחים בעלי השם בישראל והאגודה האמריקאית לסוכרת שהיא הגוף הקובע בעולם בתחום הסוכרת, הרואה בדחק לסוגיו השונים גופני ונפשי גורם בעל משמעות חשובה ביותר היכול בתנאים מסוימים להביא לפרוץ מחלת סוכרת גלויה לסוגיה השונים גם סוג 1 וגם סוג 2. בהקשר זה חשוב להדגיש כי מבחינת השפעת הדחק הנפשי על פריצת מחלת הסוכרת אין כל הבדל בין סוגי מחלת הסוכרת.הדחק מהוה 'גורם הדק' שמשפיע באופן שווה על עליית רמות הסוכר ופריצת מחלת הסוכרת ללא כל קשר למחלה".
בקטע שכותרתו "האם מחלת הסוכרת של....היתה פורצת לולא היה נתון לדחק נפשי חמור וממוקד בזמן השרות במישטרה", כתב פרופ' רפפורט, בין היתר, כדלהלן:
"קודם להופעת הסוכרת נימצאו אצלו מספר גורמי סיכון ידועים להופעת מחלת הסוכרת....עודף משקל ונוכחות סוכרת במשפחה אצל האם. גורמי סיכון אלו מעידים על מצב קדם סוכרתי קרי מצב הנושא בחובו סיכון לא מבוטל להופעת סוכרת עתידית. יחד עם זאת....במרבית הנמצאים בסיכון להופעת סוכרת המחלה איננה מתפרצת. מכאן ניתן להבין שיש הבדל תהומי בין סיכון למחלה והופעה בפועל של המחלה".
בפרק ה"מסקנות" כתב פרופ' רפפורט, בין היתר, כדלהלן:
"....דחק נפשי ו/או גופני יכול לשמש כ'גורם הדק' סביבתי המביא בנסיבות מסוימות לפריצת מחלת הסוכרת. לאור נסיבות המקרה וסמיכות הזמנים בין ארועי הדחק ופריצתה של המחלה, סביר ביותר שהדחק הנפשי החמור אותו חווה מר....בזמן ועקב שרותו במישטרה, שימש כגורם הדק וגרם להתפרצות של מחלת הסוכרת אצלו. סביר ביותר שאלולא הדחק הנפשי שניגרם אצלו במהלך השרות במישטרה, מחלת הסוכרת לא היתה פורצת אצלו במועד שפרצה".
בחוות הדעת השנייה מיום 16.8.11 ולמעשה בתשובה לחוות דעתו של פרופ' רפפורט, כתב ד"ר גפל, בין היתר, כדלהלן:
"........העלייה הזו בשיעור מקרי סוכרת סוג 2 נעוצה בחלקה הגדול במקרים של השמנת יתר והיעדר פעילות גופנית. עמידות לפעולה של הורמון האינסולין קיימת שנים לפני תחילתה על עלייה בריכוז הגלוקוז בדם, בחלק מהמצבים של עמידות לאינסולין קיימת הפרעה תורשתית במטבוליזם של חומצות שומן. בחלק נוסף קיימת התאמה בין מידת העמידות לאינסולין לבין העלייה במשקל הגוף. ...במקרים רבים אחרים מעורבים גורמים גנטיים וסביבתיים שהנם בלתי מוגדרים בשלב זה של מחקר הסוכרת....במספר עבודות פרוספקטיביות נימצאו הוכחות לכך שעישון מגביר סיכון לתחלואה בסוכרת סוג 2. הסיכון גדל ביחס ישיר למידת העישון.קשר סיבתי בין עישון סיגריות לסוכרת אמנם לא הוכח אך קיים בסיס ביולוגי לכך וזאת על סמך תצפיות של הקטנת הרגישות לאינסולין והגדלת רקמת השומן הבטני בקרב מעשנים...על סמך ממצאים אלה של HARRIS וחבריו ניתן לקבוע שאין בידי הרופאים שום אפשרות להצביע על גורם סביבתי ספציפי כגון מתח נפשי אשר חשיפה אליו במהלך של שנים אחדות הוא ה'גורם האשם' בהיתהוות או בהתפרצות סוכרת סוג 2. המאמרים אליהם מכוון פרופ' רפפורט בחוות דעת מטעמו אינם מצביעים על קשר סיבתי בין מתח נפשי או לחץ נפשי לבין מחלת סוכרת סוג 2. המאמרים מתייחסים בחלקם לסוכרת סוג 1, חלקם הנם מחקרים רטרוספקטיביים הנתמכים על ידי שאלונים ועקב זאת תרומתם המדעית והקלינית היא להערכתי דלה ביותר".
לאחר סקירת הספרות שצוטטה ע"י פרופ' רפפורט, כתב ד"ר גפל בפרק הנוגע למסקנותיו כך:
הספרות הרפואית המערבית המקובלת והעדכנית בתחום הרפואה הפנימית, הסוכרת והאנדוקרינולוגיה לא מכירה בדחק נפשי כגורם להיתהוות או להתפתחות מחלת סוכרת (לא מכירה בו כגורם אטיולוגי).
פסק הדין הנ"ל ממשיך ומנחה כדלהלן:
"בנוגע למהות הקשר הסיבתי, צריך שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות הארוע או המצב הגורמים למחלה או מחמירים אותה. נניח, לדוגמה, שאסכולה תיקבע כי יש קשר סיבתי בין מתח נפשי לבין מחלת לב כלילית, זאת ולא יותר. האם די יהיה בכך כדי לשמש הוכחה כי כל מי שלקה במחלה זאת בתקופת שרותו ושיש בידו להוכיח כי במהלך תקופה זאת היה נתון במתח נפשי, לקה במחלה עקב השרות, יהיו רמת המתח, סוג המתח ומשך המתח אשר יהיו? אכן, אסכולה כזאת תספיק אולי כדי לשמש הוכחה במקרה קצוני של מתח רב ומתמשך הנובע מתנאי שירות מיוחדים. אך לגבי מקרים אחרים, כגון מקרה של מתח נפשי במשך תקופה קצרה או מתח נפשי שאינו נובע מתנאי שירות מיוחדים, יהיה מקום לומר כי האסכולה כללית ומעורפלת מכדי לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השרות לבין המחלה. התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שהשרות גרם למחלה או החמיר אותה. שהרי ייתכן כי אסכולה רצינית תצביע על קשר סיבתי בין ארוע מסוים או מצב מסוים לבין מחלה מסוימת, אך הקשר יהיה בדרגה נמוכה של היסתברות. למשל, ייתכן כי אסכולה תיקבע שקיימת אפשרות שמצב מסוים מחמיר מחלה מסוימת, אך זוהי אפשרות רחוקה, במובן זה שהיא מתרחשת רק לגבי חלק קטן מן המצויים במצב זה. האם די בקשר סיבתי בדרגה כזאת כדי לזכות בתגמולים כל מי שמצוי במצב כזה? שאלה דומה מתעוררת לגבי דרגת ההסתברות שארוע מסוים או שרשרת של אירועים מסוימים גרמו למחלה מסוימת או החמירו אותה. השאלה התעוררה גם בפרשת רוט שם אימץ הנשיא שמגר, בעמ' 215, דברים שאמר השופט בך בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום) וכך אמר השופט בך: '... מסכים גם אני לדיעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שיכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השרות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה' ".
מהאמור לעיל ניתן לקבוע שכדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשרות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה.
...
פרופ' רפפורט לא בדק את המערער בזמן אמת, ואין בתיקו הרפואי של המערער מסמך התומך במסקנה זו. בנוסף על כל אלו, ייאמר שפרופ' רפפורט הודה בעדותו שאיננו מומחה בתחום הנפשי, לכן, אין ערך רב לאבחנתו בדבר "דחק נפשי" שהגיע כביכול לשיאו בשנת 1998.
לאחר וועדת רז הוקמה וועדה רפואית שהיו חברים בה 3 מומחים בכירים: פרופ' זוהר, פרופ' פרס וד"ר גילון ומומחים אלה שללו את הקשר בין דחק נפשי להתפרצות סוכרת וכך קבעו: " ניתן אפוא לקבוע בוודאות שבספרי הלימוד החשובים העוסקים בסוכרת אין כל נקודת אחיזה להנחה שדחק יכול לקצר את התהליך האוטו-אימוני או תהליכים תורשתיים, המביאים להופעת סוכרת הן מטיפוס 1 והן מטיפוס 2. בענין זה יש קונסנסוס בין כל ספרי הלימוד החשובים. אין בענין זה שתי אסכולות, אלא רק אסכולה אחת. כל הכתוב ב"סכום והמלצות" של הרופאים של האגודה לסוכרת, על "אירוע רפואי או נפשי" עד שלושה חודשים לפני הופעת הסוכרת, אין לו כל אחיזה במציאות הרפואית, ואין לו כל זכר בספרי הלימוד החשובים .
לפיכך, הננו דוחים את הערעור.
