קנס פיגורים בגין איחור בתשלום

סעיף 67(א) לחוק העונשין קובע, כי קנס שלא ישולם במועדו תתוסף עליו תוספת פיגורים, אלא שלערכאה השיפוטית הסמכות לדחות ואף לבטל את קנס הפיגורים שנוצר בשל איחור בתשלום הקנס, כך לפי סעיף 69(א) לחוק העונשין שלשונו כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאים לפטור אדם, על פי בקשתו, מתשלום התוספת, כולה או מקצתה, אם שוכנעו שהיו סיבות סבירות לאי תשלום הקנס או חלק ממנו במועד הקבוע" במקביל, במסגרת סעיף 2 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995 (להלן – חוק המרכז לגביית קנסות) הוקם המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן – המרכז), שתפקידו, כאמור בסעיף זה, הנה "לגבות חובות". חובות אלו, שתפקידו של המרכז רלוואנטי אליהם, פורטו במסגרת סעיף 1 לחוק המרכז לגביית קנסות, בהגדרת המונח "חוב", שבכללה, בין היתר, גם "קנס, שהטיל בית משפט, המשולם לאוצר המדינה או לקרן" וכן - "הוצאות שפסק בית משפט או גוף המוסמך להטיל על פי דין קנס אזרחי או עיצום כספי לטובת אוצר המדינה או קרן". הינה כי כן, המרכז מופקד, באופן ספציפי, על גבייתם של חובות מסוגה של תוספת הפיגורים מושא הבקשה, בהיותה תוספת לקנס שהוטל על ידי ערכאה שיפוטית, המשולם לאוצר המדינה.

...

בענייננו, מצאנו מקום לחרוג מהכלל ולדון בבקשתם של המבקשים לביטול תוספת פיגורים נוכח צירוף נסיבות אלה: פנייתם של המבקשים היא במועד סמוך יחסית למועד מתן גזר הדין ומועד התשלום הראשון על פי גזר הדין; התשלום הראשון נפרע על ידי המבקשים, ולא מתנהל בעניינם הליך במרכז לגביית קנסות; מזכירות בית הדין היא שהנפיקה את השוברים לתשלום תוספת הפיגורים.

לגופו של עניין, נוכח העובדה שהמבקשים פעלו לשלם את הקנס במועד, יומיים לפני מועד התשלום הראשון חל יום העצמאות ומיד לאחריו חל שישי שבת, והאיחור בפירעון התשלום הראשון היה בן יומיים בלבד שכאמור חלו בשישי שבת – מצאנו כי יש מקום לבטל את תוספת הפיגורים על התשלום הראשון.

בהתאם, אנו מורים למזכירות בית הדין לבטל את השוברים לתשלום תוספת הפיגורים.

יש להניח כי כתוצאה משיהוי זה, הסדר התשלומים של הנתבעים מול מס הכנסה כלל תשלומי קנסות וריבית פיגורים בגין האיחור, כמו גם תשלום ריבית והפרשי הצמדה בגין פריסת התשלומים; בהעדר אסמכתא כלשהיא מרשות המיסים לכך שהסכום של 615,883 ₪ אינו כולל גם חובות חדשים שנוצרו בין יום 20.9.00 (מועד החתימה על הסכם ההקצאה) לבין יום 22.5.01 (מועד עריכת ההסדר), ובהיעדר הוכחה אחרת לפירעונם בפועל של השיקים שהוצגו – לא ניתן להעתר לטענת קזוז זו הנטענת ע"י הנתבעים.

...

יודגש כי פסק דין זה, אשר לפיו מבוצעת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים, קובע כי הרוכשת היא שחבה כספים לתובעים, ומכאן שלרוכשת לא הייתה כל הצדקה לעכב פרעונו של תשלום זה לידי התובעים; באשר לדרישות התובעים לקבלת ריבית פיגורים בגין איחור מצד הרוכשת בפרעונם של התשלומים ע"ס של 500,000$ וע"ס של 250,000$ בהתאם לקבוע בפסקאות השלישית והחמישית (בהתאמה) של סעיף 5.3.6 בהסכם המכר; ובאשר לדרישת התובעים לקבלת ריבית פיגורים בגין הסך של 214,379$ אשר שולם להם מתוך כספי הנאמנות במקום מכספי הרוכשת – דין דרישות אלה להידחות נוכח מכתב הויתור של התובעים מיום 5.3.02, אשר כבר קבעתי לגביו כי הינו מהווה תוספת מוסכמת ברת תוקף מחייב ביחס למוסכם בהסכם המכר; באשר לדרישת התובעים לקבל ריבית פיגורים בגין סכומי היטל השבחה שטרם שולמו – דין דרישה זו להידחות נוכח קביעתי דלעיל לפיה לא הוכח שהרוכשת הפרה את הסכם המכר בעניין זה. סוף - דבר כפועל יוצא מכל האמור, הנני קובע בזאת כדלקמן: דין תביעת התובעים אשר הוגשה על ידם כנגד מר ואליד אבולעפיה באופן אישי – להידחות.

דין תביעת התובעים כנגד הרוכשת – להתקבל במובן זה שהנני מחייב בזאת את הרוכשת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 300,000$ המופקד בידי הנאמנים וטרם שולם לתובעים ישולם לתובעים בהתאם לשערו היציג בש"ח של הדולר של ארה"ב (להלן: "הדולר" ).

קיזוז לטובת הרוכשת – הנני מורה בזאת כי מהסכומים אשר על הרוכשת לשלם לתובעים בהתאם למפורט לעיל יקוזזו הסכומים הבאים: סך של 199,402 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד ובתוספת הפרשי ריבית כדין, אשר יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 20.9.00 ועד ליום התשלום בפועל (בגין מצג שגוי של התובעים בקשר לגובה חוב החברה לעובדיה); סך נוסף של 15,293 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, אשר יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 20.9.00 ועד ליום התשלום בפועל (בגין מצג שגוי של התובעים בקשר לגובה חוב החברה למס הכנסה (ניכויים)); סך נוסף של 14,841 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, אשר יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 20.9.00 ועד ליום התשלום בפועל (בגין מצג שגוי של התובעים בקשר לגובה חוב החברה למוסד לביטוח לאומי); סך של 249,560 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, אשר יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 20.9.00 ועד ליום התשלום בפועל (בגין מצג שגוי של התובעים בקשר לגובה חוב החברה לרו"ח שלמה זיו); סך של 15,000$, אשר ישולם בהתאם לשערו היציג בש"ח של הדולר ביום 20.9.00, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין, אשר יחושבו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה בגין התקופה שמיום 8.11.00 (49 ימים ממועד חתימת הסכם המכר – שהינו מועד החיוב בתשלום מס שבח על פי סעיף 5.3.2.1 בהסכם המכר) ועד ליום התשלום בפועל (בגין מצג שגוי של התובעים בקשר לגובה חיוב החברה במס שבח).

רקע עניינה של הבקשה לאישור הוא בטענה, שהמשיבה גבתה מהמבקש תוספת פגור בגין איחור בתשלום קנס.

...

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה.

דיון והכרעה בהתאם לסעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות אני מקבל את בקשתו של המבקש להסתלק מן הבקשה לאישור.

על רקע האמור, לנוכח התועלת שהביאה הבקשה לאישור, ובשים לב לקשיים הלא מעטים שפורטו, אני פוסק לבא כוח המבקש שכר טרחה בסך של 10,000 ₪ ולמבקש גמול בסך של 5,000 ₪, שבהם תישא המשיבה.

עקרי טענות הצדדים התובעים טענו בכתב התביעה, בעקרי הדברים, כי ביום 10.2.1998 נחתם בין הצדדים זכרון דברים להעברת הזכויות בבית 292, במיגרש 209, במושב משען (להלן: "הנכס") על שם התובעים, כנגד תמורה בסך של 28,500 דולר ארה"ב כולל מע"מ; ביום 15.2.1998 נחתם בין הצדדים הסכם שעיגן את ההסכמות בגדריו של זכרון הדברים בעיניין רכישת הבית על ידי התובעים; ביום 10.4.2002 החליט הועד המנהל של הנתבעת לגבי השתתפותה במחצית מעלות הרישום אצל מנהל מקרקעי ישראל (בשמו כיום- רשות מקרקעי ישראל, "רמ"י") של בתים מקצועיים במושב שהנכס נימנה עליהם; התובעים סיימו לשלם את תמורה הרכישה בפברואר 1999 אך הנתבעת נקטה בשיהוי בלתי סביר שנמשך שנים רבות במילוי התחייבויותיה מכיוון שרק ביום 2.11.2011, בחלוף כ-14 שנים ממועד תשלום תמורת הרכישה נאותה לחתום על מיסמך הבקשה להעברת הזכויות על שם התובעים; פניותיהם של התובעים במשך השנים לצורך חתימת הנתבעת על המסמך האמור נדחו תוך שנציגיה תלו את העיכוב בהסדר החוב של המושב, למרות שאין לעניין זה קשר עם העברת הזכויות על הנכס; בשל השהוי הבלתי סביר שבו נקטה הנתבעת התובעים נאלצו לשלם לרמ"י דמי הוון בסך של 351,883 ₪ תחת דמי הוון בסך של עשרות אלפי ₪ (40,000 ש"ח); התובעים הגישו ערר על שומת דמי ההוון של רמ"י ונגרמו להם הוצאות בסך של 908 ₪ בגין אגרה ובסך של 3,000 ₪ עבור חוות דעת של שמאי; התובעים נאלצו לשלם מס רכישה גבוה יותר בשל השהוי שבו נקטה הנתבעת וכן ריבית וקנס פיגורים עבור מס רכישה בשל האיחור בתשלום ביחס למועד העסקה; הסעדים שנתבעו- סך של 311,883 ₪ בגין ההפרש בדמי ההוון; מחצית דמי ההוון שעל הנתבעת היה לשלם, בסך של 20,000 ₪ (בסך של 20,667 ₪ בתוספת שיערוך), לפי החלטת הועד המנהל משנת 2002; סך של 908 ₪ וסך של 3,000 ₪ עבור אגרה וחוות דעת שמאי בגין הערר לרמ"י על שומת דמי הוון; סך של 15,957 ₪, הפער בין דמי הרכישה ששלמו התובעים לבין דמי הרכישה שהיו משולמים אילמלא השהוי שנקטה הנתבעת; מתן חשבונות לגבי פירוט עדכני של כרטיס החשבונות של התובע אצל הנתבעת; חיוב הנתבעת בתשלום יתרת הזכות בכרטיס החשבונות של התובע בסך של 54,838.28, העומד על סך של 95,312.53 ₪ במועד הגשת התביעה.

...

התובעים טענו בכתב תשובה, בעיקרי הדברים, שאין מקום לטענה כאילו רכישת הנכס על ידי התובעים נעשתה בחוסר סמכות; התובעים דרשו במשך שנים את ביצוע רישום הנכס על ידי הנתבעת וזו התנצלה במכתבה משנת 2006 על העיכוב בחתימתה על מסמכי העברת הזכויות אך חתמה עליהם בחלוף 5 שנים נוספות; הנתבעת חתמה על המסמכים בשנת 2011 לאחר שביררה עם יועצים משפטיים שאין מניעה לכך; יש מקום לברר את היתרה בכרטיס החשבונות; התובעים חויבו במע"מ בגין עסקת רכישת הנכס למרות שהעסקה פטורה מתשלום מע"מ; יתרת הכספים לפי כרטיס החשבונות הייתה אמורה לשמש לתשלום דמי ההיוון אך בסופו של דבר התובעים שילמו את דמי ההיוון מכיסם; יש לדחות את טענת ההתיישנות בשים לב למועד שבו נוצר הנזק ויתר נסיבות העניין.

ביום 24.2.1999 נרשמו תקבולים כספיים בסך של 11,820 ₪ ו-36,900 ₪ "ע"ח זכויות מגרש". התובעת צירפה לתצהירה קבלות בגין תשלומים שנפרעו לנתבעת (מוצגים 3 ו-4 בתיק מוצגי התובעים), כדלקמן- קבלה מס' 1519 מיום 18.5.1998 על סך של 20,000 ₪ בגין "חוב שכירות לפי הסכם". קבלה מס' 1551 מיום 24.7.1998 על סך של 20,000 ₪ "לפי הסדר". קבלה מס' 1489 מיום 15.3.1998 על סך של 20,000 ₪, "ע"ח חוב של שכר דירה + קנית ... לפי הסכם". קבלה מס' 1628 מיום 23.2.1994, על סך של 11,820 ₪ בגין "קניית נכס". יוצא אפוא שיתרת הזכות הנטענת בכרטיס התובע מקורה בתשלום של חיובים כספיים על ידי התובעים, מה גם שהם לא העלו טענות קונקרטיות לגבי הפקדת כספים אצל הנתבעת, או כניסת תקבולים לקופתה, שלא נועדו לפרוע חיובים כספיים שהם חבו בתשלומם כלפי הנתבעת.

התובעים טענו שהנתבעת חייבה אותם במע"מ בשל רכישת הנכס וזאת בניגוד להסכם הרכישה, אך עילת התביעה בעניין זה התיישנה זה מכבר ודינה של הטענה להידחות.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובעים את החיובים הכספיים הבאים- סך של 312,777.20 (308,869.20 ₪ הפרש דמי החכירה המהוונים + 3,908 ₪ עלויות הערר לרמ"י), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

מר שמואל רוזן פירט בעדותו את ראשי הנזק שלגביהם מתבקשים פיצויים: א. אי ביצוע פוליש לדירה בפינויה; ב. דרישה לשלם קנס פיגורים בגין איחורים בתשלומי שכ"ד; ג. תשלום שכ"ד נמוך מ"שכר הדירה הריאלי" שלפי הנטען ניתן היה לקבל עבור הדירה ממרס 2009 (מועד סיום השכירות החוזי) ועד למועד הפינוי בפועל (בראשית אוקטובר 2010); ד. פיצויים בגין ליקויים שהנתבעים גרמו לבדירה; ה. אי פינוי המזגן שבמרפסת; ו. אי החזרת מלוא מפתחות המושכר.

...

התביעה בראש זה – נדחית.

התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שהנתבע חטא כלפיהם בהפרת הסכם בנקודה זו. מפתחות: התביעה בנקודה זו היא בבחינת זוטי דברים, ונדחית.

אני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל.