לטענת המבקש בבקשה שהגיש ביום 14.7.22, נודע לו לראשונה אודות הדו"ח אך רק עם קבלת הודעת SMS לנייד יום לפני הגשת הבקשה, והוא לא קיבל לידיו את הדוח המקורי; וטען, כי אכן נעצר על ידי שוטר, ו"השוטר טען בפניי שאני עברתי עבירה (שימוש בטלפון נייד בזמן נהיגה) ולאחר ויכוח אתו והסברתי לו שלא עברתי שום עבירה השוטר עזב אותי ולא נתן לי שום דוח והסתפק לומר לי באם יוחלט לעשות דוח ישלח לי בדואר" (סעיף 5 לתצהיר המבקש).
" (עמוד 2 שורות 13-14 לפרוטוקול); וכי לא החתים את הנהג על גבי הדו"ח ורשם 'לא הוחתם עקב קורונה' "קודם כל מנסיבות אישיות שלי אני תמיד עוקב בלי שום קשר, לחדשות, ואם אני שומע על גלים אזה אני נזהר כשאני ניתקל בנהגים בכביש כי אני לא יודע מי הם, איפה הם ומי הם היו. יש לי גם מקרה אישי בבית, אחי עבר טיפולים בסרטן והוא מוגדר כאוכלוסייה בסיכון. ולכן אני מפחד עליו וכשאני נפגש עם אנשים יחסית צמוד אז כמה שפחות מגע. בדוח הזה אני עכשיו גם נזכר במקרה וזה מצוין גם בנסיבות, שא ותו נהג החלטתי לא לתת לו עבירה נוספת של לוחית זהוי דהויה והתחשבתי בו וויתרתי לו על עוד קנס של 500 ₪. הפעלתי שיקול דעת ונתתי לו דוח על העבירה החמורה יותר." (עמוד 1 שורות 24-27, עמוד 2 שורות 1-3); והוסיף ואמר, כי "אני לא משחרר נהג מבלי שהוא מקבל את הדוח ואת כל המסמכים שלו, ביד. הכוונה לרישיון הנהיגה, רישיון הרכב." (עמוד 2 שורות 7-8); וכשנשאל האם פעל לפי הנחיה שאפשר לא להחתים את הנהג, השיב: "כן. בכל גל הקורונה אנחנו לא החתמנו נהגים וזה לא משהו שאני המצאתי את הגלגל, אלא כל המישטרה. זה משהו גורף כדי להמנע מסיטואציה של שוטרים שידבקו מנהגים ולהיפך. ... כתובה לא. אנחנו מקבלים תדריכים לפני כל משמרת. ... יש תדריכים, מקבלים לפני כל משמרת תדריך, תשמרו על עצמכם ותזהרו." (עמוד 2 שורה 30 – עמוד 3 שורה 5); וכשעומת עם הטענה שלא מסר לנהג את הדו"ח, השיב: "בטח שמסרתי לו את הדוח ביד אבל לא החתמתי אותו. ... להמנע מכמה שיותר מגע. ... לא זרקתי לו. מסרתי לו ביד ואז הוא לא צריך לגעת לי ביד אלא נוגע בדוח בצד השני." (עמוד 3 שורות 7-11).
...
המבקש הגיש ערעור על החלטתי זו בתיק עפת 45134-08-22; ובפסק הדין בערעור הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לצורך בירור עובדתי, על מנת שתונח בפני בית המשפט תשתית שיוכל על יסודה לקבוע אם הדוח נמסר למערער אם לאו במעמד ביצוע העבירה.
לאחר ששקלתי העדויות והמסמכים שהוגשו בפני, אינני סבורה שהמבקש הראה שקיימים טעמים המצדיקים להיעתר לבקשה להארכת מועד להישפט.
עדות עורך הדו"ח אמינה בעיני, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק באמינותו, ואני סבורה כי עדותו משקפת נאמנה את נסיבות המקרה, ועדותו גם לא נסתרה בחקירה נגדית.
בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להטיל ספק בדבר מסירת הדו"ח לנהג-המבקש; ואינני מקבלת את טענת המבקש כי השוטר לא נתן לו דו"ח.
משאלו פני הדברים, לא נטען ולא הוכח כי יש הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה, גם אם מדובר רק באיחור קל.
באשר לתנאי השני – אני סבורה כי הבקשה אף אינה מעלה נימוקים ממשיים לעיוות דין, שעה שעורך הדו"ח ציין בדו"ח, כי הבחין ברכב הנל יוצא משטח בית החולים "תוך כדי שהנהג אוחז ביד טלפון נייד בזמן שהרכב היה בתנועה". על פי הפסיקה, אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין, ועל הטוען לקיומה של עילה זו להציג טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (פורסם בנבו, 25.03.2018)); ואין בעדות המבקש כי "לא דיברתי בטלפון כי יש לי קבוע" (עמוד 4 שורה 24 לפרוטוקול) כדי לסתור את האמור בדו"ח; וכידוע, על פי הפסיקה האחיזה בטלפון הנייד בזמן הנהיגה מהווה, כשלעצמה, עבירה לפי התקנה (רע"פ 10020/16 ברוך בן יוסף).
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.