קנס בגובה כפול משווי מבנה לא חוקי לפי סעיף 219

(1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה – כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר".

כמו כן, אין מחלוקת כי בהליך הפלילי לא הוטל על הנתבע קנס לפי סעיף 219(א) לחוק התיכנון והבניה, וכי הנתבע לא קבל היתר ומנגד לא הרס את המבנה.

כידוע, חוק התיכנון והבניה נועד להלחם בתופעת הבניה הבלתי חוקית, בין השאר, באמצעות סעיף 219 לחוק שמטרתו הרתעת עברייני הבנייה באמצעות תמריץ הנאשם (או הנתבע בהתאמה) לסלק את הבניה הבלתי חוקית בטרם יינתן גזר דין בעיניינו, מניעת התעשרות שלא כדין כתוצאה מבצוע עבירה על חוק התיכנון והבניה, וקביעת סנקציה כלכלית למטרות גמול והרתעה מפני ביצוע עבירות בניה [רע"פ 4679/10 ‏שמשון נ' עריית תל-אביב-יפו, (1.8.2011)].

באותו מקרה נקבע, כי הטלת קנס בגובה כפל שווי המבנה, היא סנקציה כלכלית כבדת משקל, ולפיכך עליה להעשות במקרים אשר נסיבותיהם חמורות, במידה אשר מצדיקה סנקציה כזו.

...

טענה זו דינה להידחות, שכן במקרה אחר אשר נדון לאחר עניין קחיזי בית המשפט העליון הכיר באפשרות הטלת קנס בגין כפל שווי גם כאשר מדובר בבנייה למגורים ולצרכים אישיים.

לאחר שעיינתי בחוות הדעת שהוגשו לתיק, נחה דעתי להעדיף בבירור את חוות דעת השמאי מטעם הנתבע, ולו מהטעם כי השמאי מטעם התובעת ביצע את השומה על בסיס ההנחה כי הבניה היא בהיקף של 468 מ"ר, בעוד שבפועל הבניה היא בהיקף של 320 מ"ר. בשלב הבא יש לשקול את השיקולים לחומרא ולקולא, כפי שמחוייב בית המשפט לעשות בעת גזירת דינו של עבריין הבניה, ולקבוע את גובה התשלום על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה.

עם זאת, ומאחר שמדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו במקרים בהם נסיבותיו של המקרה הן חמורות במיוחד, כגון כשמדובר בבניה רחבת היקף, בניה המשרתת שימושים מסחריים, בניגוד לייעוד הקרקע, שבצדה הפקת רווח כלכלי, או כשהנאשם מורשע באי קיום צו. לצד אלה קיימים שיקולים נוספים להם יש לתת משקל, כמו התנהלות גופי התכנון והבניה להסדרת הבניה במקום בו בוצעה הבניה, או נסיבות אישיות הכרוכות בנאשמים עצמם.

לאחר מתן הכרעת הדין הצהירה המשיבה שבמסגרת טיעוניה לעונש בכוונתה לעתור להפעלת סעיף 219 לחוק, המאפשר לבית המשפט להטיל קנס בגובה כפל שוויו של המבנה הבלתי חוקי.

לאור כל האמור, אין כל ממש בטענת המערערים כי סמכות בית המשפט לפי סעיף 219(א)(1) אינה חלה על בניה בלתי חוקית לצרכי מגורים פרטיים, ולפיכך היא נדחית.

...

סבורני שלא ניתן להשליך מאיזה מפסקי הדין על גובה הקנס בעניינם של המערערים, וזאת בעיקר בשים לב לכך שבאף אחד מפסקי הדין אין אינדיקציה לכך שהייתה תשתית ראייתית לכך שבית המשפט יוכל לבסס עליה את גובה הקנס (ראו, למשל, עפ"א 55560-09-12 סוכר נ' מדינת ישראל (5/12/2012); עפ"א 55560-09-12 סוכר נ' מדינת ישראל (5/12/2012) בע"פ 6461/09 מ.ש זגורי חברה לבניין ופיתוח בע"מ נ' עיריית באר שבע (15/2/2010); רע"פ 3034/13 לוי נ' מדינת ישראל (5/5/2013)).

לאור כל האמור, כפי שצוין, בעניינם של המערערים, בשים לב למכלול נסיבות החומרה ולהערכת השמאי בחוות הדעת - שלא נסתרה על ידי המערערים – סבורני שגזר הדין נוטה לחומרה אך אינו סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור, על כל חלקיו, נדחה.

(1) בעבירה בקשר לבניה הטעונה היתר לפי חוק זה – כפל שוויו של המבנה או של התוספת למבנה שהוקמו ללא היתר; (2) בעבירה בקשר לבניה בסטיה מהיתר או מתכנית או בנגוד להוראה אחרת מכוח חוק זה - כפל הפרש בין שווי המבנה או התוספת למבנה כפי שהוקמו לבין שוויים כפי שהיה אילו הוקמו בהתאם להיתר, לתכנית או להוראה האחרת.

לכאן יפים דבריו של כב' השופט שפירא בע"פ (חי') 24261-02-10 טלאל קחיזי נ' מדינת ישראל ועדה מקומית לתיכנון ולבניה גבעת אלונים (פורסם בנבו- 3.6.2010): "לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחויב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה נשוא כתב אישום. עם זאת, ומאחר ומדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, כאשר ההפרה של הוראות חוק התיכנון והבניה היא הפרה חמורה בנסיבותיה. כך למשל, סבור אני שיש לעשות שימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התיכנון והבניה, במקרים בהם מורשע נאשם בעבירה של אי קיום צו בהתאם להוראות סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה. כמו כן, ראוי לעשות שימוש באמצעי עונשי זה במקרים של בניה רחבת הקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, כל זאת כדי למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה ללא היתר. על זאת יש להוסיף מקרים בהם מבוצעת הבניה בנגוד לצוים מינהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. כמו כן, ניתן להביא שיקולים לחומרא ובמסגרת זו גם את האפשרות לגזור קנס בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק התיכנון והבניה, וזאת כאשר נאשם מנהל את הדיון בבית המשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך, וזאת במקרים מתאימים וחריגים. כאמור, הרשימה אינה סגורה ועל בית המשפט יהיה לבחון כל מקרה לגופו על-פי אמות מידה אלו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד, ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה". עוד נפסק: "בין יתר הכלים המשמשים למאבק בתופעה זו, נתונה לבית המשפט הסמכות להשית על הנאשם קנס, בגובה כפל שוויו של המבנה שניבנה ללא היתר. שיקול הדעת בבחירת והפעלת הסנקציה המתאימה, מסור לבתי המשפט, אשר ישקלו את נסיבותיו של כל מקרה לגופו. הטלת קנס בגובה כפל שווי המבנה, היא סנקציה כלכלית כבדת משקל, ולפיכך עליה להעשות במקרים אשר נסיבותיהם חמורות, במידה אשר מצדיקה סנקציה כזו. נסיבות חמורות מעין אלה, עשויות להמצא בבניה למטרות מסחריות, אך גם במקרים של בניה לצרכים אישיים. במקרה דנן, עמדו הערכאות הקודמות על חומרתן של הנסיבות הכרוכות בבצוע העבירה, ואף אני סבור כי במקרה דנן לא היתה מניעה להשית קנס לפי סעיף 219 לחוק התיכנון והבניה" (רע"פ 1704/14 דוד סדן נ' עריית תל אביב, פורסם בנבו- 13.4.2014) (ההדגשה לא במקור פ.ש).

בעפ"ג (מרכז) 29521-03-14 עמוס לוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ביום 14.9.2014) (להלן: "עניין לוזון") נדחה ערעורם של הנאשמים בדבר טענתם להטלת קנס בהקף חסר תקדים, ובמסגרתו נאמרו הדברים הבאים: "עבירות על חוקי התיכנון והבניה נעשות בדרך כלל בשל בצע כסף, ולפיכך ראוי להכות את העבריינים בכיסם. כהיקף הבניה הבלתי חוקית ותקופת השמוש הבלתי חוקית, כך גם הקף הפגיעה בציבור. כהיקף הבניה והשמוש הבלתי חוקיים, כך גם הקף הרווח הכספי ממנו נהנו או התכוונו להנות העבריינים. כהיקפם של אלה, כך ראוי שיהיה גובה הקנס שיוטל עליהם. קשר זה בין הקף הבניה והשמוש, וממילא הקף הרווח הכספי, ובין גובה הקנס, משתקף בהוראת סעיף 219 לחוק התיכנון והבניה ובהוראת סעיף 63 לחוק העונשין, אך הדבר גם עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד בענישה". (ההדגשה לא במקור פ.ש).

...

לכאן יפים דבריו של כב' השופט שפירא בע"פ (חי') 24261-02-10 טלאל קחיזי נ' מדינת ישראל ועדה מקומית לתכנון ולבניה גבעת אלונים (פורסם בנבו- 3.6.2010): "לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים בהם יחויב נאשם בתשלום קנס נוסף בשיעור של כפל שווי המבנה נשוא כתב אישום. עם זאת, ומאחר ומדובר בסכומים גבוהים במיוחד, הדעת נותנת כי ראוי לעשות שימוש בהוראת חוק זו, כאשר ההפרה של הוראות חוק התכנון והבניה היא הפרה חמורה בנסיבותיה. כך למשל, סבור אני שיש לעשות שימוש בענישה הקבועה בסעיף 219 לחוק התכנון והבניה, במקרים בהם מורשע נאשם בעבירה של אי קיום צו בהתאם להוראות סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, ראוי לעשות שימוש באמצעי עונשי זה במקרים של בניה רחבת היקף, כאשר הבניה משמשת שימוש מסחרי, כל זאת כדי למנוע כדאיות כלכלית לבניה מסוג זה ללא היתר. על זאת יש להוסיף מקרים בהם מבוצעת הבניה בניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים או שמדובר בבניה במקום בו ידוע היה מלכתחילה כי לא ניתן יהיה לקבל אישורי בניה. כמו כן, ניתן להביא שיקולים לחומרא ובמסגרת זו גם את האפשרות לגזור קנס בהתאם להוראות סעיף 219 לחוק התכנון והבניה, וזאת כאשר נאשם מנהל את הדיון בבית המשפט באופן שמאריך את הדיון שלא לצורך, וזאת במקרים מתאימים וחריגים. כאמור, הרשימה אינה סגורה ועל בית המשפט יהיה לבחון כל מקרה לגופו על-פי אמות מידה אלו ובמקרים בהם נסיבותיו של המקרה חמורות במיוחד, ראוי לעשות שימוש בסעד העונשי החריג של גזירת קנס בשיעור של כפל שווי הבניה". עוד נפסק: "בין יתר הכלים המשמשים למאבק בתופעה זו, נתונה לבית המשפט הסמכות להשית על הנאשם קנס, בגובה כפל שוויו של המבנה שנבנה ללא היתר. שיקול הדעת בבחירת והפעלת הסנקציה המתאימה, מסור לבתי המשפט, אשר ישקלו את נסיבותיו של כל מקרה לגופו. הטלת קנס בגובה כפל שווי המבנה, היא סנקציה כלכלית כבדת משקל, ולפיכך עליה להיעשות במקרים אשר נסיבותיהם חמורות, במידה אשר מצדיקה סנקציה כזו. נסיבות חמורות מעין אלה, עשויות להימצא בבניה למטרות מסחריות, אך גם במקרים של בניה לצרכים אישיים. במקרה דנן, עמדו הערכאות הקודמות על חומרתן של הנסיבות הכרוכות בביצוע העבירה, ואף אני סבור כי במקרה דנן לא היתה מניעה להשית קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבניה" (רע"פ 1704/14 דוד סדן נ' עיריית תל אביב, פורסם בנבו- 13.4.2014) (ההדגשה לא במקור פ.ש).

בעפ"ג (מרכז) 29521-03-14 עמוס לוזון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ביום 14.9.2014) (להלן: "עניין לוזון") נדחה ערעורם של הנאשמים בדבר טענתם להטלת קנס בהיקף חסר תקדים, ובמסגרתו נאמרו הדברים הבאים: "עבירות על חוקי התכנון והבניה נעשות בדרך כלל בשל בצע כסף, ולפיכך ראוי להכות את העבריינים בכיסם. כהיקף הבניה הבלתי חוקית ותקופת השימוש הבלתי חוקית, כך גם היקף הפגיעה בציבור. כהיקף הבניה והשימוש הבלתי חוקיים, כך גם היקף הרווח הכספי ממנו נהנו או התכוונו ליהנות העבריינים. כהיקפם של אלה, כך ראוי שיהיה גובה הקנס שיוטל עליהם. קשר זה בין היקף הבניה והשימוש, וממילא היקף הרווח הכספי, ובין גובה הקנס, משתקף בהוראת סעיף 219 לחוק התכנון והבניה ובהוראת סעיף 63 לחוק העונשין, אך הדבר גם עולה בקנה אחד עם מושכלות יסוד בענישה". (ההדגשה לא במקור פ.ש).

לאור כל האמור, קובע את המתחם כלהלן: מתחם עונש ההלימה בעבירה שבוצעה באישום הראשון ינוע בין 800,000 ₪ ועד 3,000,000 ₪ ביחס לכל אחת מהנאשמות בנפרד כאשר יש להוסיף לקנס כפל שווי.

א.         הרווח שהנאשם מפיק מהבנייה ומהשימוש החורג על פי רע''פ 4679/10 שמשון נ' עריית ת''א, ניתן להחיל את סעיף 63(א) לחוק העונשין על עבירות לפי חוק התיכנון והבנייה.

בהילכת שמשון מנה כב' השופט דנציגר מספר שקולי משנה כגון הקף הכספים שהתקבלו בפועל אצל העבריין, או שהוצאתם נחסכה כתוצאה מבצוע העבירה, האם בוצעה הריסה של המבנה קודם למתן גזר הדין, האם במסגרת גזר הדין ניתן צו הריסה כך שייתכן ובמועד נראה לעין תיהרס הבנייה הבלתי חוקית, והאם הושתו על המבקש קנסות נוספים בהתאם להוראות השונות הקבועות בחוק התיכנון והבנייה.

ג.         הריסת הבנייה או הפסקת השמוש החורג בטרם מתן גזר הדין בסעיף 215(ג) לחוק נקבע שאם הנשפט הרס את המבנה או את התוספת למבנה, אזי סעיף 219(א)(1) לפיו בית המשפט רשאי להטיל על הנאשם קנס גובה כפל שוויו של המבנה או התוספת, לא יחול.

...

לאור הפגיעה בערך המוגן והצורך למגר עבירות הבניה הבלתי חוקית בכלל ואי קיום הוראות בתי המשפט בפרט, שטח הבניה הבלתי חוקית בו עשה הנאשם שימוש , התמשכות העבירות על פני כארבע שנים ומאידך רף הענישה שהתבקש על ידי המאשימה לעניין רכיב המאסר על תנאי, מצבו הכלכלי של הנאשם שהינו קשה למדי כפי שהוכח באסמכתאות ואופי המבנה המשמש למגורים אני קובע כי מתחם הענישה במקרה זה הוא ממאסר על תנאי ועד מספר חודשי מאסר שיכול ירוצה בעבודות שירות, קנס הנע בין 10,000 ₪ עד 50,000  ₪ וחתימה על  התחייבות כספית.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מתקיימות במקרה שבפני טעמים המצדיקים סטייה ממתחם הענישה לחומרה או לקולא.

ג.          אני מורה על חילוט ההתחייבות בסך 8,000 ₪ אשר הוטלה על הנאשם בתיק תו"ב  63064-03-14 ביום 19/2/15.

הרווח שהנאשם מפיק מהבנייה ומהשימוש החורג על פי רע''פ 4679/10 שמשון נ' עריית ת''א, ניתן להחיל את סעיף 63(א) לחוק העונשין על עבירות לפי חוק התיכנון והבנייה.

כבוד השופט דנציגר סיכם את השיקולים המנחים בגזירת הדין בעבירות בניה (שם, פסקה 26 ): "לאחר דברים אלו, מוצא אני מקום להדגיש כי הגם שזוהי עמדתי באשר לשווי המקסימלי של טובת ההנאה המופקת, קביעתו של שיעור הקנס בכל מקרה ומקרה חייבת להעשות לאחר שבית המשפט בחן את נסיבות המקרה לרבות את הסוגיות הבאות: (א) מה הקף הכספים שהתקבלו בפועל אצל העבריין או שהוצאתם נחסכה כתוצאה מבצוע העבירה; (ב) האם בוצעה הריסה של המבנה קודם למתן גזר הדין; (ג) האם במסגרת גזר הדין ניתן צו הריסה כך שיתכן ובמועד נראה לעין תיהרס הבניה הבלתי חוקית; (ד) האם הושתו על המבקש קנסות נוספים בהתאם להוראות השונות הקבועות בחוק התיכנון והבניה. מובן כי אין המדובר ברשימה סגורה וכי מנגד יש לשקול את חומרת המעשים שבוצעו ואת הקפם, כמו גם נסיבות נוספות שעשויות לשמש כשיקול לחומרה או לקולא בגזירת עונשו של העבריין.

הריסת הבנייה או הפסקת השמוש החורג בטרם מתן גזר הדין בסעיף 215(ג) לחוק התיכנון והבנייה נקבע שאם הנאשם הרס את המבנה או את התוספת למבנה, אזי סעיף 219(א)(1) לפיו בית המשפט רשאי להטיל על הנאשם קנס בגובה כפל שוויו של המבנה או התוספת, לא יחול.

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, אני קובע כי מתחם הענישה נע בין בין מאסר מותנה בן 3 חודשים לבין מאסר בפועל למשך מספר חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות , קנס אשר יעמוד על 15,000 ₪ עד 60,000 ₪ וזאת בנוסף לחתימה על התחייבות כספית.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מתקיימות במקרה שבפני טעמים המצדיקים סטייה ממתחם הענישה לחומרה או לקולא.

הנני מורה על חילוט ההתחייבות בתיק עמ"א 22688-11-09 (שלום בית שאן) ועדה מקומית לתכנון הגליל המזרחי נ' פדל עדוי והתחייבות הנאשם מיום 14.02.2012 בסך של 8,000 ₪ (ת/2).