קיצור תקופת השעיה של עורך דין שהורשע

לאחר שנתנו דעתנו לכתב האישום המתוקן, לתסקיר שירות המבחן, לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות, לגיליון ההרשעות המשמעתיות של המערער במסגרת לישכת עורכי הדין, לטיעוניהם של ב"כ הצדדים לעונש בפני בית משפט קמא, גזר הדין של בית משפט קמא, הודעת העירעור, טיעוניהם של ב"כ שני הצדדים בפנינו בישיבת 8.11.18, והפסיקה הרלוואנטית, החלטנו, לא בלי לבטים, לקצר במידה מסוימת את התקופה אותה יהא על המערער לרצות בעבודות שירות.

אם לא די בכך ניתן לעיין בגיליון ההרשעות המשמעתיות של המערער על ידי בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין בגין אירועים נוספים כשתקופת השעייתו של המערער מסתכמת בעשרים שנה.

...

סבורים אנו, שנסיבות העניין והעבירות החמורות בהן הורשע המערער אין בהן כדי להתיישב כלל ועיקר עם התנאים שנקבעו בהלכת כתב, ואין בהן כדי להצדיק היענות לבקשה לביטול ההרשעה, ותמימי דעים אנו בעניין זה עם האמור בגזר דינו של בית משפט קמא.

כאמור, טענה זו של המערער אינה מקובלת עלינו.

סברנו, שיש ליתן ביטוי מוחשי יותר לפרק הזמן הממושך מאד שחלף מאז בוצעו העבירות נשוא האישום הראשון ועד הגשת כתב האישום, ומטעם זה החלטנו להעמיד את תקופת המאסר אותה ירצה המערער בעבודות שירות על ½4 (ארבעה וחצי) חודשים, חלף התקופה שקבע בית משפט קמא בגזר דינו.

בנוסף, נטען כי הנסיבות האישיות של עורך דין שהורשע בדין משמעתי נסוגות בפני האנטרס הצבורי ועל אף זאת, התחשבו בתי הדין המשמעתיים בנסיבותיהם האישיות של המערערים, בותק המקצועי שלהם, בחלוף הזמן, בעברה המשמעתי הנקי של המערערת ובנזק הרב שייגרם למערער אם יושת עליו עונש השעיה בפועל וניתנו לנסיבות אלה משקל גבוה מאוד.

ראוי בעיני לצמצם את תקופת ההשעיה המותנית בבצוע עבירות בעתיד, כך שעונש ההשעיה המותנה יקוצר ל-12 חודשים והתנאי הוא כי המערער לא יעבור על אחת העבירות בהן הורשע בתקופה של שלוש שנים, כפי שנקבע על ידי בית הדין המחוזי.

...

בפניי ערעורם של המערער מס' 1, עורך הדין שרגא בלזר (להלן: "המערער") והמערערת מס' 2, עורכת הדין נאוה טמיר (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") בתיק בד"א 37/17, במסגרתו נדחה ערעורם של המערערים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (להלן: "בית הדין המחוזי") בתיק ב"פ 44/15.

בעניין זה, מקובלת עלי טענת המשיבה, כי פסק הדין ומסמכים נוספים מתיק בית המשפט לענייני משפחה התקבלו ללא התנגדות המערערים, אשר אף התייחסו לתוכן פסק הדין במסגרת סיכומיהם בבית הדין.

לאור האמור, לא מצאתי להיעתר לבקשת המערערים להוספת ראיה בערעור, אף שהתייחסתי לטענה העקרונית אותה ביקשו להעלות, על בסיס אותה ראיה.

סוף דבר התוצאה היא שהערעורים על הכרעת הדין נדחים.

כנגד התובע בתור עו"ד היתנהל הליך משמעתי בבית הדין למשמעת של לישכת עורכי הדין במסגרת תיק בד"מ מס' 18/13 בו הואשם בין היתר, באי העברת כספים ללקוח לפי כלל 40(א) לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "ההליך המשמעתי").

משכך הרשיע ביה"ד ביום 19.5.2016 את התובע בעבירת שליחת היד ובעבירות הנוספות בן הואשם (להלן: "הכרעת הדין"), וביום 6.12.2016 נגזר דינו בכך שהוטל עליו עונש של 4 שנות השעיה, השעיה על תנאי לתקופה של שנה והוצאות בסך 5,000 ₪ (להלן: "גזר הדין").

שני הצדדים הגישו ערעור על גזר הדין החדש (שמספרם בד"א 16/18 ובד"א 25/18), וביום 23.12.2018 נפסק ברוב דיעות במסגרת תיק בד"א 16/18 כי הרשעתו של התובע תיוותר על כנה, ועונש ההשעיה בפועל שהושת על התובע יקוצר ויועמד על 12 חודשים במקום 18 חודשים.

...

נוסף על כל האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מהשיהוי הניכר בהגשת התביעה דנן, ובנסיבות כאלה ייטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון עליו פירטתי לעיל.

מכל האמור לעיל מסקנתי היא שלא הצליח התובע להוכיח את הטענה בדבר תרמית המכוונת לתוכן פסק הדין על בסיס עדות שקר של הנתבע, או את הטענה בדבר גילוי ראיות חדשות שיש בהן כדי להפוך את הקערה על פיה, ואשר לא היו בהישג ידו של התובע בשקדנות סבירה בהליך הקודם.

לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪.

המערער הורשע, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן שהוגש נגדו, בשבע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא בחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"]; עבירה אחת של ניסיון לקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא ביחד עם סעיף 25 בחוק העונשין; עבירה אחת של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא בחוק העונשין; עבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 בחוק העונשין; ושתי עבירות של היתחזות לעורך דין, לפי סעיף 97(א) בחוק לישכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961 [להלן: "חוק לישכת עורכי הדין"].

כתב האישום המתוקן מגולל שורה של מעשי מירמה והתחזות, אשר בוצעו על ידי המערער במהלך תקופת השעייתו, כלפי לקוחות אשר סמכו עליו ולא ידעו על דבר השעייתו: האישום ראשון – עניינו בכך שבתחילת חודש ינואר 2014 נפגעת העבירה מ.ט. פנתה אל המערער על מנת שייצג את בתה, שנחשדה בעבירת אלימות.

נוכח האמור, עתרה לקיצור תקופת המאסר של המערער ולהקטנה משמעותית של סכום הקנס שלו.

הופעה בבית משפט תוך היתחזות כעורך-דין, כמו גם קבלת ייצוג וקבלת שכר טירחה בזמן השעיה מלשכת עורכי הדין, הנן פעולות מירמה וקבלת דבר במירמה ברף חומרה גבוה במיוחד, הכרוכות באלמנט בולט של הטעייה, הן כלפי בית המשפט והן כלפי אלה שפנו אל המערער בהנחה שהוא עורך דין.

...

כערכאת ערעור, איננו מוצאים צורך להכריע בענין זה, שכן בסופו של דבר השאלה העיקרית שיש לבחון בערעור על עונש הינה הלימת העונש למעשי העבירות בנסיבותיהם ולמידת אשמו של הנאשם.

בנותננו דעתנו למעשי המערער; לעבירות בהן הורשע; להיקף המעשים והימשכותם; לסכומי הכסף המצטברים שהוא גבה שלא כדין; להודאת המערער; לעונשים שהוטלו במקרים הדומים במאפייניהם המרכזיים לענייננו; לחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות ועד היום; לנסיבות המערער; למאמצים שהוא עשה לפצות את נפגעי העבירות; לסכום הכסף שהופקד לטובת פיצוי נפגעי העבירות ולסכום הכסף הנוסף שהמערער מעמיד לטובת פיצוי נפגעי העבירות; ולעמדה העונשית שהתביעה הסכימה להציג במקרה שהמערער היה מפקיד סך של 100,000 ₪ לפיצוי נפגעי העבירה; נראה לנו שתקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער גבוהה מהראוי וכך גם סכום הקנס.

בשולי הדברים נאמר, כי לא מצאנו טעם לפגם בכך שבית המשפט לא מצא לנכון לקבל על המערער תסקיר של שירות המבחן.

יחד עם זאת רוב חברי בית הדין הארצי סברו, כי יש להקל עם המערער ולקצר את תקופת פסילת חברותו בלישכת עורכי הדין כאמור.

רוב חברי בית הדין הארצי נימקו את שיטתם להקל באמצעי המשמעת בשני טעמים: האחד, המשיבה כלל לא עתרה (כך להבנת רוב חברי בית הדין הארצי) להוצאת המערער מלשכת עורכי הדין לצמיתות, עת הסתפקה בעתירה להשעייתו "לתקופה ממושכת שלא תפחת מ - 3 שנים בפועל ובמצטבר לכל עונש אחר", וב"כ המשיבה אף הופתע מפסיקתו החמורה של בית הדין המחוזי.

המערער פנה לשלל פסקי דין מהם הוא מבקש ללמוד, כי עת הורשעו עורכי דין בעבירות איומים ואף בעבירות איומים ותקיפה, אמצעי המשמעת שננקטו כלפיהם נעו בין השעיה על תנאי למספר חודשים לבין השעיה בפועל למשך חודשים מועטים.

מדובר בעירעור בגילגול שלישי על פסיקה של בתי הדין המשמעתיים של לישכת עורכי הדין, המהוים גוף מקצועי, אשר הופקד מכוח מומחיותו וסמכותו, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין; ומשום כך נקבע בפסיקה כי הבקורת השיפוטית בעיניינם תנהג במידה רבה של ריסון, במיוחד בסוגיית הענישה.

...

דין הערעור להידחות.

לא נמצא שלאלו מהשיקולים האמורים ניתן משקל יתר או משקל חסר באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. בטרם סיום מצאתי להפנות לדברי השופט בייסקי בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לט(1) 75, 83 (8.1.1985) אשר נכתבו לפני כארבעים שנים, אך הגיונם יפה אף לימים אלה ויש בהם כדי להסביר מדוע דין הערעור דנן להידחות.

"אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. בעניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר" אשר על כן הערעור נדחה.