קינטור וזכות ההגנה העצמית במשפט הפלילי

הרשעת המערער בעבירת הרצח בזו אחר זו, דחה בית משפט קמא את טענות ההגנה שהעלה המערער, לפיהן לא הוכח, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי היתקיימו בו יסודותיה של עבירת הרצח בכוונה תחילה; וכי עומדים לזכותו סייג ההגנה העצמית וסייג העדר השליטה.

אמת המידה הסובייקטיבית נוגעת לשאלה האם הנאשם הושפע בפועל מן הקינטור, עד שהוא איבד את שליטתו העצמית וביצע את המעשה הקטלני, מבלי להתכוון לתוצאותיה הקטלניות של היתנהגותו (ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (4.5.2015); ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541, 555-553 (2001); ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 575, 578-577 (1996)).

...

סוף דבר על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער, על שני חלקיו, ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית משפט קמא.

כשלעצמי סבורני כי היה מקום לערוך בדיקה של הפצעים בפניו של המערער ("בדיקת חיים" - מונח משונה כשלעצמו, שכנראה נלקח מן המקרים שבהם מכון פתולוגי האמון על גויות עורך בדיקה לאדם חי), וכך לאפשר בירור ממצה יותר בשאלה האם היתה מצויה סכין נוספת בזירת האירוע; עם שכמובן יתכן מאוד שהפצעים נגרמו בלהט הקטטה על ידי הסכין שבה אחז המערער.

ואולם, משהגענו עד הלום, סבורני, כמותי כחברי השופט שהם, שמבט כולל אל החומר מלמדנו, כי לא היה באלה אלא כדי תוספת שאינה מולידה ספק סביר.

בהכרעת הדין נקבע, כי המערער אינו זכאי לחסות בצילו של סייג ההגנה העצמית, שכן מרבית התנאים לתחולתו של זה אינם מתקיימים.

עוד נאמר, כי מעשהו של המערער היה בלתי סביר, וזאת גם אם רף הסבירות נבחן במשקפיים מקילות יותר, של "בלתי סביר בעליל". לעמדתו של השופט שהם, הוכחו בעיניינו של המערער יסודות ההכנה והעדר הקינטור, הדרושים לצורך הרשעה בעבירת רצח; נוכח השמוש בסכין בעלת להב ארוך וסיבוב הסכין לאחר נעיצתה בחזהו של המנוח, בשל העובדה שהמערער לא הושיט עזרה למנוח ולא הזעיק את גורמי ההצלה, ונוכח התבטאויות שונות שהשמיע המערער, ניתן להסיק על כוונתו לגרום למותו של המנוח.

נוכח המסקנה, כי בפני המערער עמדו חלופות נוספות חלף הפגיעה במנוח, נשמט הבסיס גם מתחת לטענתו כי עומדת לו "הגנת בית המגורים". בסעיף 15 לעיקרי הטיעון מטעם המערער נטען, כי "בהתנהגותם הבריונית והאלימה לא הותירו המנוח וחברו למערער ברירה אלא להיתגונן". ואולם, אל נכון קבע בית המשפט המחוזי, כי "רכיב נוסף בהגנה זו דורש, כי המעשה לא יהיה בלתי סביר בעליל, לשם הדיפת המתפרץ או הנכנס. גם אם מדובר בתנאי מקל לעומת סייג ההגנה העצמית הקבוע בסעיף 34י, עדיין יש לקבוע, באורח חד משמעי, כי מעשהו של הנאשם היה בלתי סביר בעליל, שעה שנעץ את סכינו בחזהו של המנוח, מבלי שנשקפה לו סכנה ממשית, וכאשר עמדו לרשותו חלופות סבירות לא מעטות" (עמ' 194 שורה 28 – עמ' 195 שורה 2 להכרעת הדין).

יתרה מכך: בע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (2006) נאמר, מפי השופטת ארבל, כי "בשונה מהיסוד הנפשי הנידרש לשם הרשעה בעבירה - בו המודעות ליסוד העובדתי בעבירה היא רכיב נידרש לשם הרשעה, הבא בנוסף לכל דרישות היסוד העובדתי, והעדרה שולל אחריות פלילית - בהגנה העצמית המדומה, מחשבתו המוטעית של העושה המדמה לעצמו כי היתקיימו יסודותיה העובדתיים של ההגנה, מהוה תחליף להתקיימותם של אלה בפועל ... וקיומה שולל אחריות פלילית. בנגוד למצב ששרר בעבר במשפטנו, הרי שלפי קביעת סעיף 34יח, לצורך שלילת אחריות פלילית בעבירות של מחשבה פלילית לא נידרש עוד כי הטעות תהא טעות סבירה, ודי בכך כי הנאשם טעה טעות כנה באשר להתקיימות התנאים לתחולת ההגנה. עם זאת, ברור כי סבירותה של הטעות תשמשנו כאבן בוחן להערכת כנותה" (שם, בפיסקה 16).

...

נמצא איפוא, כי לגישתו של בית המשפט המחוזי הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה מעמידה אותו במצב גרוע מזה בו היה יכול לעמוד, אילו היה מורשע בעבירת הרצח.

סבורני, כי קיים קושי להלום תוצאה זו. לכאן ניתן להוסיף, אף כי הדבר אינו מתעורר בענייננו, שיקולים הנוגעים לתיקון מס' 113 לחוק העונשין שעניינו גזירת העונש; ראו והשוו ע"פ 4312/11 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.13).

ומן הפן העקרוני לעניינו של המערער; את טענותיו לעניין מצבו הנפשי כשיקול לקולה בגזירת דינו מבסס המערער על חוות דעתו של פרופסור טיאנו, בה נאמר כי "בבואנו להבין את מצבו הנפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה, מדובר בגבר חולה, אשר תפיסת העולם נפגעה בעקבות מחלת הנפש ממנה הוא סובל. סף הגירוי נמוך יותר, ההפרעה באפקט קשה, החשדנות כלפי זרים בעיצומה ושיפוט המציאות לקוי. מצבים אלו מחריפים במיוחד בתקופות בהן איננו צורך את התרופות באופן קבוע. במהלך האירוע שאירע בביתו, הותקף הנאשם על ידי זר, אשר פצע אותו בראשו. תגובתו הייתה אימפולסיבית וחסרת שיקול דעת מצבי". סבורני, כי בבואנו להעריך את משקלה של חוות הדעת, יש ליתן דעתנו לשתי הערות אזהרה: האחת, כי פרופסור טיאנו לא נחקר על האמור בחוות דעתו, הגם שהמשיבה הטעימה כי יש לה הסתייגויות מחוות הדעת (סעיף 52 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה).

ב]בית המשפט העליון[בשבתו כבית משפט][לערעורים פליליים ע"פ 5225/98][ בפני: [כבוד השופט א' מצא כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: [חיים אלפסי המשיבה: [מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 540/95 מיום 29.6.1998 שניתן על-ידי כבוד השופטים: ג' גלעדי צ' סגל, נ' הנדל תאריך הישיבה: י"ט בכסלו תש"ס (28.11.99) בשם המערער: עו"ד ירום הלוי בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג ][] [] פ ס ק - ד י ן

בהנחה זו, סבר בית המשפט, יש כדי לשלול את יסוד העדר הקנטור, וכי בכך נשמט היסוד מתחת האישום ברצח.

בנסיבות אלו - קבע בית המשפט - חלה על המערער הוראת סעיף 34י', סיפה, לחוק העונשין, השוללת את סייג ההגנה העצמית ממי "שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים". מטעמים מצטברים אלה, פסק בית המשפט המחוזי שלא להרשיע את המערער בעבירת רצח, אך להרשיעו בעבירת הריגה.

נותרה טענתו החלופית של הסנגור, כי משהופתע המערער על-ידי המנוח, שהקדים ותקף אותו תחילה, חלה תפנית בלתי-צפויה בדרך עלילותה של התקרית וכי תפנית זו חזרה והקימה למערער את זכות ההגנה העצמית.

...

אף טענת הסניגור, כי גם אם התקיים במערער יסוד ההתנהגות הפסולה, לא התקיים בו יסוד הצפיות בפועל של אפשרות התפתחות הדברים, דינה להידחות.

בצדקתה של מסקנה זו - המתיישבת היטב עם העובדה שלקראת העימות עם המנוח שלף המערער את סכינו ואחז אותה בידו - אין כל יסוד לפקפק.

וכאשר נשאל על-ידי החוקר, מדוע דקר וחזר ודקר את המנוח "כל כך הרבה פעמים", השיב המערער בתמיהה: "בן אדם מנסה להרוג אותי. מה זה לא כל כך הרבה? אם הייתי מצליח לתת לו 100 דקירות, הייתי נותן לו 100 דקירות". דברי המערער אינם מותירים כל פתח לספק, כי דקר את המנוח, לא כמעשה של התגוננות, ולא מפני שלפי תחושתו נקלע למצב שבו לא יוכל להיחלץ מן הסכנה בדרך אחרת, אלא, אך ורק, כדי להשיב למנוח כגמולו על הפגיעה שפגע בו. מסקנתי הינה, אפוא, כי בדין הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת הריגה.

בבית המשפט העליון[בשבתו כבית משפט][לערעורים פליליים ע"פ 357/95 בפני: [כבוד השופט א' גולדברג כבוד השופט ת' אור כבוד השופט מ' חשין המערער: [וייצמן יוסף המשיבה: [מדינת ישראל ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בנסיבות אלו אין המערער זכאי ליהנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל האירוע.

לפיכך קבע השופט ש"ז חשין כי: "בכל מקרה שהפעולה מתבטאת בשורה של מעשים, שקצתם באו לשם הגנה עצמית, וקצתם שלא לצורך זה, והמוות נגרם לא כתוצאה מכל שורת המעשים גם יחד, אלא מאחד מהם בלבד, אין בית-המשפט, בסופו של דבר, חייב לשקול אם הנאשם שיכנע אותו שיכנוע אשר עליו מדובר בסעיף 18 של הפקודה, אלא אם-כן יש בהוכחותיה של התביעה הכללית כדי 'לקשר את סיבת המוות' למעשה מסויים משורת מעשיו של הנאשם" (שם, בעמ' 438; ההדגשה הוספה).

על אפשרות זו עמד השופט אגרנט בע"פ 396/69 הנ"ל (בעמ' 586): "לחזוק הטענה הזאת, הסתמך מר תוסיה-כהן על דברי גורדון (ע' 713 לספרו), מהם עולה, כי לשם הוכחת הגנת הקנטור, מותר לצרף למעשה הפרובוקטיבי, שבא בסמוך להריגת הקרבן, ואשר כשלעצמו לא היה מספיק כדי להסב איבוד שליטה עצמית אצל הנאשם, את גורם השפעתו המצטברת של מעשה קינטור קודם.

...

הסקת המסקנה כי למערער היתה כוונה קטילה מחוייבת המציאות היא בנסיבות המקרה ממהות התקיפה (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 608, 614).

לעניין הקינטור היה בית המשפט קמא מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי, והיתה מקובלת עליו גירסת ההגנה: "שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מהדירה, ועל מנת להשיג אותה מטרה אסר עליו לארח את חברתו, ואף אילץ אותו ללון לעתים במרפסת הבית. אך לנאשם עומדת לרועץ טענתו כי השלים עם מצב זה, ורק המתין לסידור חלוף שיוצע לו על ידי חברת 'עמידר' על מנת לפנות את הבית. ועל אף זאת, החלטתי להוסיף ולהניח לטובת הנאשם שמשיקול זה או אחר, הוא נמנע מלספר בבית המשפט על כך ש'קבלת הפנים' האלימה שזכה לה בבואו לבית בליל הארוע, שימשה נדבך נוסף שגרם לו לפרוק מעל עצמו עכבות מוסריות ואחרות שמונעות בדרך כלל מאדם לנהוג בדרך אלימה". אלא שבכל מקרה, לא הצליח המערער, לדעת בית המשפט קמא, לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי: "אך במצב זה, גם אם תאמר שנתקיים בנאשם המרכיב הסובייקטיבי שביסוד הקינטור, אינך יכול לקבוע שהיתה בעניינו 'התגרות', אלא אם תקבע כי נתקיים בו המרכיב האובייקטיבי, לאמור, שאדם במצבו של הנאשם היה נוהג באותה דרך, דהיינו, לאחר שכבר הכריע את התוקף היה מוסיף להלום בו, על אף שלא נשקפה לו עוד סכנה ממנו. לתוצאה זו אינני יכול להצטרף". לענין המבחן האובייקטיבי אמר הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 (מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383, 390): "הוספתי על כך בע"פ 686/80 (שם, עמ' 264) כי הוסבר כבר בע"פ 396/69 הנ"ל (שם, בעמ' 580) מול האות ו', שמשמעותו הנכונה של המבחן האובייקטיבי אינה, כי על בית המשפט להציג לעצמו כאילו את השאלה, אם רוב האנשים במדינה - בהיותם במצבו של הנאשם - היו אכן נוהגים בהשפעת ההתגרות בדרך הקטלנית, שבה נהג הנאשם המסויים, שמעשיו מועברים תחת שבט הביקורת השיפוטית. השאלה היא רק, אם הקינטור, שהופנה כלפי הנאשם, היה כה רציני, בשים לב לנסיבות המקרה, עד כי יש להסיק, שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו, ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית, שבה הגיב הנאשם. כאמור בפסק דיננו הנ"ל, בהציבו זה מול זה, בכעין עימות, את ההתגרות ואת התגובה עליה, אין בית המשפט נזקק לוודאות מאתימאטית או לקיומה של שרשרת גורל נחרצת ובלתי נמנעת. שני היסודות לשיקוליו של בית המשפט הם המעשה שאירע, מצד אחד, וההנחה הסבירה בדבר מהות דרך התגובה, לה מצפים מצד האדם הסביר, מצד שני. בעת בחינת התנהגותו של הנאשם אין בית המשפט מיישם את אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן. בית המשפט מודד מעשיו של הנאשם על פי הערכת מצב מציאותית, והיא, אם צפוי הוא כי האדם הסביר אכן היה נכנע ליצר התגובה מול ההתגרות ולא היה מצליח לרסן את עצמו". בית המשפט קמא, מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו, על כל הנלווה לכך, ותקיפתו של המנוח את המערער בגרזן.

מעצם הצורך להעמיד את הקינטור גם במבחן האובייקטיבי, של "אדם" שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אין מנוס מן המסקנה כי בדרך זו קובע בית המשפט גם נורמות התנהגות כופות, בהן הוא מעצב את "דמותו" של "האדם מן הישוב" ותגובתו הצפויה.

סבורני, כי בכל מקרה אין בחוות הדעת כדי לסייע למערער.

העולה מן המקובץ, כי דין הערעור להדחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6144/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: שלומי ואנונו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר-הדין שניתנו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום 3.6.02 בת"פ 1002/01 על-ידי כבוד השופטים ד' בר-אופיר, נ' לידסקי, ה' אחיטוב הרטומן תאריך הישיבה: ז' בשבט תשס"ה (17.01.05) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד חובב ארצי ][]פסק-דין

בראשית טען עורך-דין פלדמן לפנינו, כי נתקיימה בו במערער טענת ההגנה של הגנה עצמית וכי יש לזכותו מאשמה מכל וכול.

אכן, עורך-דין פלדמן הוסיף וטען גם טענה של קינטור, אך בנסיבות העניין לא נמצא לנו כי הוכחה טענה זו ועל-כן לא נדרש לה. השאלה היא איפוא אם הוכחה כוונתו של המערער, כוונה תחילה, כוונת מכוון, להביא למותו של הקורבן, אם לאו.

...

משנמצא לנו כך, המסקנה הנדרשת מסקנה אחת היא: יש לזכות את המערער מעבירת הרצח ולהרשיעו בעבירת הריגה, עבירה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק.

וכך אנו מחליטים.