קטיעת רצף זכויות פנסיה בעת חילופי מעסיקים בישראל

הוכח ולא נסתר, כי בעת חילופי בעלויות אלה נמשכה רציפות העסקתו של התובע בסטודיו ללא שינוי; לא נערך לתובע גמר חשבון ולא שולמו לו פצויי פיטורים על מי ממעסיקותיו (למעט הפרשות לפצויי פיטורים לקרן הפנסיה, כמתחייב).

[10: דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת- שלום גל ואח', פד"ע כ' 19; דב"ע נו/3-149 פבל רוזנבוים – עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 20.5.1996] הינה כי כן – רציפות זכויותיו של התובע לא נקטעה בעת המעבר מהנתבעת 1 לנתבעת 3 אלא נמשכה, והתובע לא ביקש להתפטר מעבודתו בנתבעת 1 בשל חילופי המעסיקים ולסיים את עבודתו בסטודיו (התפטרות שהיתה מזכה בפיצויי פיטורים[footnoteRef:11]), אלא בחר להמשיך את עבודתו ברציפות תחת הנתבעת 3.

[11: בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ ואח', פ"ד נה(6), 481 (להלן: בגץ רמתא), ועל האפשרות להתפטר בעת חילופי מעסיקים התפטרות מזכה בפיצויי פיטורים ראו לעיל בפס"ד ווהל] משזו היתה בחירתו, והתובע אף לא ביקש לחזור בו ממנה בעת שהיה מיוצג והגיש את כתב התביעה המקורי והשני, הרי שלא ניתן לקבל את טענתו כי לא נעשה הליך מסודר של העברת זכויות מהמעסיקה השנייה לשלישית באופן המקים היום בדיעבד זכות לפצויי פיטורים בעת העברת הבעלות, ועילה לחיוב המעסיקה השנייה בתשלום פצויי הפיטורים.

...

לאור כל האמור, ובשים לב לגובה השכר המולן ומשך ההלנה (חודשיים); למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 3 עקב משבר הקורונה וההלכה הפסוקה שלפיה יש לבצע איזון עדין הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים מפני אי תשלום שכר; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד והפגיעה הנגרמת לכבודו כתוצאה מאי קבלת שכר במועד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים - לרבות לעובדים אחרים של המעסיק- עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותו[footnoteRef:28] – לאור כל אלה – יש לפסוק לתובע פיצויי הלנת שכר בצירוף פיצויים לדוגמא בהתאם לסעיף 26א(ב)(1) לחוק הגנת השכר בסך כולל של 2,000 ₪.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפנינו לא השתכנענו מעדותו של אמיר כי הסכם ההעסקה אכן נמסר לתובע כנטען (עמ' 58 ש' 20- עמ' 59 ש' 17), ואנו מעדיפים את גרסת התובע כי מעולם לא קיבל מסמך מהנתבעת 3 המסדיר את תנאי העסקתו (מה גם שהסכם ההעסקה שצורף בנפסח 5 לתצהירו של אמיר אינו עומד בדרישות חוק הודעה לעובד).

סיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-3 מתקבלת והתביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

נסיבות סיום העסקתם של התובעים וזכאותם לפצויי פיטורים לטענת התובעים, החלו את עבודתם בשעה שהיה תקף ההסכם הקבוצי מיום 12.7.1972 בענף השמירה, לפיו בעת חילופי מעסיקים, יש לשלם לעובדים פצויי פיטורים.

דיון והכרעה סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים קובע כדלקמן: "13.(א) תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קבוצי - הוראות ההסכם הקבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולוותק בעבודה אצל המעסיק בפועל." סעיף 1 (ב) ל חוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע כי: "1. (ב) עובד שעבר ממקום עבודה למקום עבודה אצל אותו מעסיק ונתחלפו המעסיקים במקום העבודה הנוכחי, זכאי לקבל פצויי פיטורים מהמעסיק הקודם בעד תקופת עבודתו אצלו או במקום העבודה הקודם כאילו פוטר העובד ביום חילופי המעסיקים כאמור; קיבל המעסיק החדש כאמור על עצמו, על פי התחייבות בכתב כלפי העובד, את האחריות לפצויי הפיטורים שהיה העובד זכאי לקבלם מהמעסיק הקודם כאמור, יהיה המעסיק הקודם פטור מתשלום הפיצויים ויראו לענין חוק זה את תקופת עבודתו של העובד אצל המעסיק הקודם או במקום העבודה הקודם כאילו עבד במקום העבודה הנוכחי." אמנם מדובר בעניינינו במיקור חוץ של שירותים, ואין בעניינינו הוראה קוגנטית קונקרטית המקנה רציפות זכויות (כפי שקיימת למשל בצו ההרחבה בענף הניקיון או בענף הבנייה), ובשאלה הנוגעת לתשלום זכויות סוציאליות כגון הבראה וחופשה, להבדיל מפיצויי פיטורים, אולם הכלל, כפי העולה מן ההרמוניה החקיקתית, נותר בעינו - כי במקרה של חילופי מעסיקים, נהנה העובד מ"רצף זכויות" במובן של שמירת ותק.

בהקשר של חילופי מעסיקים באותו מקום עבודה, הוזכר כי (עבודה ארצי) 4-1/נד ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - רמת"א בע"מ, כט(1) 601 (1996): "העקרון הקיים בחוקי העבודה בישראל, לפיו זכויות מסוימות של עובדים, על-פי החוק, נקבעות ומחושבות על-פי החוק, נקבעות ומחושבות על-פי העבודה או תקופת העבודה, לא רק אצל אותו המעביד, אלא "באותו מקום עבודה" או בקשר למקום העבודה (ראה סעיף 3(ב) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949;* סעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951; סעיפים 7(ד) (1), 7(ד1) ו-9(א) לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954; סעיף 1(א) לחוק פצויי פיטורים, תשכ"ג-1963; סעיף 4(א) לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976; סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996) (ראה דב"ע מו/8- 3[5], בע' 52; דב"ע תשן/105- 3[6], בע' 104, 105).

התובעת 2 אם כך זכאית לסך של 16,453 ₪ בנכוי כספים ששוחרו לה מקופת הפנסיה בסך 8,551 ₪, ובסה"כ זכאות לסך של 7,902 ₪.

...

כמו כן, מקובלת עלינו הטענה כי פדיון 11.3 ימי החופשה בתלוש השכר האחרון חושבו בחסר, היות שהיו אמורים להסתכם בסך של 2,305 ₪ (11.3*8*25.5), ושולם בפועל 1953 ₪ (ולא 1,903 כפי שנטען על ידי התובע 5 בסיכומיו בשגגה), כך שנותרה יתרה לתשלום בסך 352 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה באופן שעל הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: לתובעת 1 – השלמת פיצויי פיטורים בסך של 14,419 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת 1 לתובעים ביחד הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 21708-11-19 ניתן ביום 19 אוגוסט 2020 ד"ר מורן זרחין המערערת 1. מדינת ישראל 2. שירותי בריאות כללית המשיבות ההסתדרות הרפואית בישראל מגישת עמדה לפני השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן ב"כ המערערת - עו"ד אשר חלד, עו"ד רוני ויסבלט, עו"ד סזי כהן פבון ב"כ המדינה - עו"ד יוסף מנסור ב"כ כללית - עו"ד אבי עדאקי, עו"ד סשה בוגטירוב ב"כ הר"י - עו"ד איריס רונן-פילוס פסק דין

בית הדין האיזורי היה ער לכך שהחלטת הועדה לא הובאה לידיעת הרופאים בזמן אמת, אך לא מצא בכך טעם המצדיק את ביטולה, וכך נאמר: "אשר לסוגיית פירסום החלטת הועדה המשותפת – גם אם יש פגם בכך שלא הוצג מיסמך כתוב שפורסם בקרב הרופאים, המתמחים, לגבי החלטת הועדה, הרי שאי פירסומו אינו יכול ליצור זכאות לתובעת. בעיניין זה מקובלת עלינו עמדת המדינה לפיה החלטות הועדה אינן שוללות זכות, אלא קובעות את גדר הזכאות.

המערערת טוענת כי שגה בית הדין בכך שלא נתן משקל מספיק לעובדה שמדובר בשתי תקופות היתמחות שונות ונפרדות אצל מעסיקים שונים, אשר ביניהן מפרידה שנה ושלושה חודשים, כך שרצף ההיתמחות נקטע.

וכך נאמר: "כידוע, העקרון בדבר אי היתערבות בית המשפט בשקול הדעת המנהלי, פרושו כי הבחירה בין הפתרונות השונים האפשריים הנופלים בגדר מיתחם הסבירות, נתונה כל כולה לרשות המינהלית. בתחום זה לא יתערב בית המשפט ולא יחליף את שיקול הדעת המנהלי בשקול דעתו שלו, אף אם ניתן היה בנסיבות העניין לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות שהתקבלה ועומדת לביקורתו (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421 (1980); בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה, פ"ד מה(3) 678 (1991))". הנימוקים העומדים ביסוד ההחלטה – כפי שפורטו לעיל – מובילים למסקנה כי זו מצויה במיתחם הסבירות.

הדברים מקבלים משנה תוקף במיוחד משפרשה בגיל צעיר יחסית, על יסוד ייעוץ פנסיוני פרטי שניתן לה כשנתיים לפני מועד פרישתה לגימלאות, ותחום הביטוח הפנסיוני עבר ועודנו עובר שינויים ותמורות רבות בשנים האחרונות, וגם מטעם זה יש חשיבות בבירור המצב לאשורו עם הגופים המוסמכים לכך ברשויות המדינה וזאת בסמוך לפרישה.

...

לאור מתווה משפטי זה קבע בית הדין האזורי כי הועדה היתה מוסמכת לקבוע כי המעבר ממקצוע מצוקה אחד למשנהו שולל זכאות למענק אף אם הקריטריון לא צוין במפורש במסמך המענקים (סעיף 10): "...הוועדה המשותפת רשאית לקבוע קריטריונים שונים שיהוו תנאי לזכאות המענקים, גם אם אלה לא צוינו במפורש במסמך המענקים".             אשר על כן, קבע בית הדין האזורי כי את ההחלטה לפיה "'מעבר ממצוקה למצוקה – אין זכאות', אשר התקבלה בישיבה הראשונה של הוועדה המשותפת, יש לקרוא כיישום של הסמכות הנתונה בידי הוועדה המשותפת. גם אם מדובר בקריטריון שאינו נזכר במסמך המענקים". עוד קבע בית הדין האזורי כי מקובלת עליו טענת המדינה לפיה "מערכת הבריאות משקיעה זמן וכסף רב בהכשרת המתמחה במקצוע ההתמחות שבחר, והמעבר בין התמחויות לא רק שמוריד לטמיון את הזמן והכסף שהושקע במתמחה במסגרת ההתמחות הראשונה, אלא שהוא מחייב השקעתם מחדש פעם נוספת בהתמחות חדשה אותה מתחיל הרופא. כך גם בעניינה של התובעת, שתקופת התמחותה הראשונה בכירורגיה לא הוכרה לצורך התמחותה ברפואה פנימית" (סעיף 11).

לא מצאנו כל חובה המוטלת על הוועדה המשותפת להביא את דבר החלטותיה לידיעת הרופאים, בעצמה.

כך עולה מפורשות ממכתבה של עו"ד אוהבי מיום 9.12.2011 (מוצג מ/7 שהוגש בבית הדין האזורי), ומדבריה של עו"ד אוהבי בישיבת הוועדה המשותפת מיום 14.6.2012 (נספח 6 לתשובת המדינה בבית הדין האזורי): "גם מבחינת הר"י אי אפשר להחליט שכל מי שמגיש מקבל. צריך להחליט על קריטריונים". לטעמנו, מדברים אלו לא ניתן להסיק אחרת.

סוף דבר – דין הערעור להידחות.

בחוות דעת זו תומך שירות התעסוקה בעמדת התובעת לפיה "אשר על כן ואצל גברת אטיאס הייתה הפסקה של 11 חודשים בלבד, במהלכה לא עבדה, הרי שהיא זכאית ליגרור את הותק המקצועי מתקופת עבודתה בחברה, אף ביחס לתקופה שקדמה לקבלת התואר". המחלוקת האם ישנה תקופת נתק מאקסימאלית ביחסי העבודה שניתן להכיר בה לצורך הקביעה כי היתקיים "תנאי הרציפות בעבודה" לצורך הכרה בותק בין מקומות העבודה המפורטים בהסכמי המח"ר ובתקשי"ר לבין מועד הכניסה לשירות המדינה, במקרה זה לשירות התעסוקה וכלל שישנה כזאת, מהי, מה מקורה ומה תוקפה המשפטי.

בהיות התקשי"ר נסמך על ההסכם הקבוצי ועל זכרון הדברים הנחת היסוד היא כי אומד דעתם של הצדדים בהיות ההסתדרות צד לו, היא שאין הגבלה לעניין הרציפות אם לא נכתבה במפורש שכן, זכרון הדברים בא להבהיר וככל שהיה מי מהצדדים חפץ להבהיר הגבלה בזמן במעבר בין המעסיקים, היה זה בא לידי ביטוי ולא כך. יש לדחות את טענת המדינה כי לא התכוונה להרחיב את הסעיף.

אולם בסופו של דבר קביעת בית הדין האיזורי כי למרות קטיעת הרציפות הוכר הותק גם בדרוג המח"ר וגם בדרוג האחר בו שהה טרם כניסתו לדרוג המח"ר. פסק דין פ"ה 2687-11-15 מוהנא נ' מדינת ישראל קובע שני תנאים לצורך הכרה בותק.

אין הוא מחליף שיקול דעת הרשות אלא פוסק לאור מחלוקת משפטית, שהובאה לפתחו.

בנוסף טענה לכל הזכויות המגיעות לה לנוכח חישוב הותק מחדש דהיינו, שכר עבודה, הפרשות לפנסיה לקרנות הישתלמות ומענק יובל וכל תשלום אחר המותנה בותק.

...

תביעת ההלנה נדחית מחמת שהייתה מחלוקת משפטית אמיתית.

מצאנו כי יש ממש בטענתה כמפורט לעיל .

בעניין ההוצאות לאחר ששקלנו גם שאלת ההוצאות לתובעת , מצאנו כי די ברכיב עגמת הנפש לעיל וכי יש לחייב רק בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 7,500 ₪.

לפי תצהירו, הסיכום שהביא לחזרתו לעבודה היה תשלום שכר של 650 ₪ נטו לארוע (לאחר גילום מס הכנסה, ביטוח לאומי, תשלומי מעסיק לקרן פנסיה וכד'), כאשר בפועל היתקיימו בממוצע שנתי 25-20 אירועים בחודש והשכר הממוצע שלו נטו אמור היה להיות 13,000-16,250 ₪ לחודש (סע' 39 לתצהיר).

אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום זה. הפסדי פנסיה הפסדי הפנסיה יחושבו לפי 12.5% מהפסד השכר בעבר וההפסד הצפוי בעתיד (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.14); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (31.12.13); צו ההרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז – 1957).

עוד לפי תעודת עובד הציבור משרד הבריאות אינו מממן למפרע אביזרים שכבר נרכשו על ידי הנפגע; עד כה משרד הבריאות לא מימן מכשירים עבור התובע; משרד הבריאות שומר על זכותו לשיבוב כלפי חברת הביטוח ביחס לכל אביזר שיספק לנפגע תאונת דרכים, בהתאם לסעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.

ברך זו מקנה לקטוע בטחון מרבי, צריכת אנרגיה פחותה של המשתמש ומעבר מכשולים בזמן הליכה רציפה ללא עצירה (עמ' 2 לחוות הדעת).

לטענת הנתבעת, כדי לאזן בין האינטרסים של הצדדים, מוצע להקפיא את הפצוי בגין רכיב הנזק של ההחלפות העתידיות של הברך בחשבון נאמנות נפרד וייעודי, ולקבוע הוראה כי במועד שבו סל הבריאות יתוקן ויכלול כסוי בגין ברך ממוחשבת, יתרת סכום הנאמנות יוחזר לנתבעת.

...

לא די בתקציב החריג והמוגבל שניתן בשנת 2019 כדי להצדיק חריגה מדרך הפיצוי המקובלת, מה גם שלמשרד הבריאות זכות שיבוב כלפי הנתבעת ביחס לכל אביזר שיספק לתובע (סעיף 11 לתעודת עובד הציבור), כך שבסופו של דבר המימון נופל עליה.

אני דוחה את התביעה בגין נזקים שגרם כיסא הגלגלים בדירה השכורה.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שנפסק.