קובלנה משמעתית נגד רופא מורשע בעבירות מין

בעקבות הרשעת המשיב בפלילים הוגשה כנגדו קובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים.

מאחר והעבירות בהן הורשע המשיב מוגדרות כ"עבירות מין" בחוק העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, תשס"א-2001 (להלן – חוק העסקת עברייני מין) פנה המשיב לועדה המיוחדת שהוקמה מכוח חוק זה (להלן – הועדה המיוחדת) בבקשה למתן פטור מאיסור העיסוק.

...

אשר לפרשנות תוכן עמדת היועמ"ש, היינו אם סבר כי קיימת חובה משפטית לאשר את המינוי או שמא סבר כי אין מניעה משפטית לכך וכי הרשות נתונה בידי הנציב - המדינה טענה לפרשנות השניה, ולא מצאנו מקום להתערב בכך.

כאמור, ולגוף הענין, לא מצאנו כי החלטת הנציב חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה את ביטולה.

סוף דבר – הערעור מתקבל.

ביום 9.12.2015 הגיש סמנכ"ל משרד הבריאות קובלנה משמעתית נגד המשיב על סמך האישומים בהם הורשע בבית המשפט המחוזי.

קובלנה זו התבססה על הוראת סעיף 41(5) לפקודת הרופאים, לפיה רשאי שר הבריאות לנקוט באמצעי המשמעת הנתונים לו כאשר רופא הורשע בעבירה פלילית שלא לפי הפקודה.

לפיכך, "נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשוקלו, אם בכלל" (ע"א 10979/04‏ ד"ר לאור נ' שר הבריאות, פ"ד נט(6) 357, 362 (2005) (להלן: ענין לאור).

...

מדיניות זו, כך נטען בבקשה, חוטאת לבסיס ההליך המשמעתי הקבוע בפקודה ועלולה להביא לפגיעה בסמכויות המוקנות לשר הבריאות, ובסופו של דבר גם לפגיעה באינטרס הציבורי, כפי שקרה במקרה דנן.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שהוגשו לעיוני, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולקבל את הערעור לגופו, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר: נוכח כל האמור, יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שתקופת התליית רישיונו של המשיב תעמוד על תקופה של שנה אחת.

ב"כ המערער טוען, שהחלטת שרת הבריאות לא הביאה בחשבון את השיקולים לקולא, כגון, שהמערער ללא הרשעות בעבירות משמעתיות, והעובדה שמיום הגשת הקובלנה עד היום לא הוגשו כנגד המערער קובלנות חדשות, כך שהאירועים בגינם הותלה רשיונו הם אירועים שאינם משקפים את אישיותו ו/או מקצועיותו, וכן לא הובאה בחשבון העובדה שהקובלנה של משרד הבריאות הוגשה כנגד המערער רק ב-2010, בעוד שהעבירות בוצעו בין השנים 2004-2008, ואילו היה נוקט משרד הבריאות בהליך משמעתי כנגד המערער כבר ב-2004 היתה נמנעת האפשרות להישנות העבירות.

מכאן שצודקת המשיבה בעמדתה, לפיה העובדה שפרט לעבירות הנ"ל לא הוגשה קובלנה כנגד המערער, בעל ותק של 20 שנה כרופא שיניים, לא קודם לעבירות נשוא הדיון ולא לאחריהן, אינה מצדיקה מתן "פרס" למערער.

בצדק טוענת ב"כ המשיבה, כי בהליכי משמעת האינטרסים האינדיבידואליים של הפרט נדחים מפני השיקול של אינטרס הציבור לשמירת רמתו וכבודו של מיקצוע הרפואה ואמון הציבור ברופאים: "השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנדון הנו השיקול של הגנה על האנטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מיקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים... לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא האנטרס הצבורי, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל..." (ע"א 10979/04 ד"ר ליביו לאור נ' שר הבריאות, פ"ד נ"ט (6) 357, 362 (2005)).

...

בהתייחס לפרשייה החמישית שבקובלנה (בנוגע למתלוננת מס' 6), הגיעה הוועדה למסקנה שנוכח טענת המערער שהוא לא טיפל במתלוננת זו, ובהתחשב בכך שמדובר בטיפול שבוצע בשנת 2004 ואילו התלונה הוגשה רק כ-4 שנים לאחר מכן, ראתה הוועדה לנכון, ולו מחמת הספק, שלא להידרש לתלונה זו ביחס לטענה, שהמערער לא מסר לד"ר גורדון את הרשומה הרפואית, מה גם שדי במה שהוכח בקשר לטענה האמורה, לגבי יתר הפרשיות, על מנת לתמוך במיוחס למערער בקובלנה.

בעש"א (מחוזי י-ם) 2424-10-12 ד"ר סולומון נ' שר הבריאות (מיום 14.7.2013) נדון המערער בגין פרשיה אחת של רשלנות חמורה בביצוע טיפול שיניים וכן רישום לקוי בכרטיס הטיפולים, ובפרשיה נוספת של התנהגות שאינה הולמת רופא שיניים מורשה, ונדון לשלושה חודשי התליית רשיון לגבי כל אחת משתי הפרשיות, תקופות שירוצו בחופף, והערעור נדחה.

רישיונה של המערערת הותלה למשך שנתיים והערעור נדחה.

סבורני, לאחר שהצבתי לנגד עיניי את תיאור כל הפרשיות בהן הורשע המערער, את החלטות הוועדה מיום 9.7.2013, ומיום 23.9.2013, את החלטת שרת הבריאות, ואת טיעוניהם המפורטים של שני הצדדים, בכתב ובעל פה, שיש מקום לקבל את הערעור חלקית במובן זה שתקופת התליית רישיונו של המערער לעסוק ברפואת שיניים תועמד על תקופה של 30 (שלושים) חודשים, וזאת בתוקף מיום 30.9.14, וכך אני מחליט.

ביום 7.12.04 הוגשה כנגד המבקש קובלנה משמעתית לפי סעיף 41(5) לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: הפקודה).

הועדה קבעה כי המעשים בהם הורשע המבקש חמורים ביותר וכוללים ניצול מעמדו כרופא כלפי מטופלת ובצוע עבירות מין במהלך הטיפול.

...

על-פי כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי הוועדה מכוח סעיף 44 לפקודה היא בעלת אופי מעין שיפוטי ולפיכך יש עליה ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, אשר על החלטתו יש להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

אין ספק כי שלילת רישיונו של המבקש משיגה את מטרת הענישה המשמעתית, ואיני סבורה כי השיקולים האישיים במקרה זה, בהתחשב בחומרת המעשים, מצדיקים הקלה בענישה זו. אין בידי לקבל את טענות המבקש בדבר פגיעה באחידות הענישה וסטייה מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים.

לסיום, באשר לטענה נוספת של המבקש, לפיה חוק הפסיכולוגים מאפשר פניה בחלוף שבע שנים ממתן ההחלטה על שלילת רישיון לצמיתות לרישום מחדש של הרישיון, איני סבורה כי כאן המקום לדון בעניין זה. לכשיגיע הזמן, אם ימצא המבקש לנכון, יוכל לפנות לבית המשפט לבחינת סוגיה זו. אשר על כן הבקשה נדחית.

כנגד המבקש הוגשה קובלנה לפי סעיף 56(א)(ג)(1) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981, בגין אי יכולת ורשלנות במילוי תפקידו כרוקח.

באותו עניין החליט הנשיא זיילר שלא לקבל את המלצתה של ועדת המשמעת בעיניינו של רופא שהורשע בעבירת משמעת.

טענה בדבר סטיה מהסדר הטיעון נשמעה גם שם. בית המשפט קבע באותו עניין: "כפי שצוין, עוסק פסק הדין בעיניין פלוני בהסדר טיעון שהושג במסגרת הליך פלילי והוא קובע עקרונות לעניין אימוצו ולעניין הסטייה ממנו במקרים ראויים. המקרה שבפנינו, לעומת זאת, עניינו בקובלנה משמעתית על פי פקודת הרופאים, ואין זה מובן מאליו כי יש לגזור גזירה שווה מהתם להכא. השיקול המרכזי בהליכים המשמעתיים שבנדון הנו השיקול של הגנה על האנטרס שיש לציבור בשמירה על רמתו וכבודו של מיקצוע הרפואה ועל אמון הציבור ברופאים (ראו: [...]) לפיכך נפסק כי בהליכים ממין זה השיקול המרכזי שעל הגורם המחליט לשוות לנגד עיניו הוא אינטרס הציבור, ואילו השיקולים הספציפיים הנוגעים לעבריין המשמעת העומד בפניו הם עניין משני שיש לשקלו, אם בכלל (ראו: [...]). על פי רציונל זה המונח ביסוד הענישה בהליכים משמעתיים, יכולה להשמע הטענה כי יש לאפשר מרחב גדול יותר לסטייה מהסדר טיעון שהושג בין הצדדים בהליך משמעתי, מקום שבו לא ניתן משקל ראוי והולם לאנטרס הצבורי, אף אם נגרמת בשל כך פגיעה לעבריין המשמעת ששינה את מצבו לרעה והודה במעשים שיוחסו לו בהסתמך על הסדר הטיעון. יתר על כן, הפגיעה הנגרמת לעבריין המשמעת כתוצאה מן ההחמרה בעונשו מעבר למוסכם בהסדר הטיעון, קשה פחות מזו הנגרמת לעבריין הפלילי שכן, הסנקציות המוטלות במישור המשמעתי - התליית רישיון למשל - יש להן השלכה על עסוקו של עבריין המשמעת, ואילו הסנקציות הפליליות כרוכות לא אחת בשלילת חירות" (עניין לאור, 363 – השופטת חיות).

...

כבית המשפט המחוזי, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטתו של הנשיא זיילר ואף מסכים אני להנמקתו.

לעניין הפער בענישה, בית משפט זה עמד על טענה זו בציינו: "אין בידי להיעתר לבקשה זו. אכן, פער ענישה בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור מצדיק לעתים מתן רשות ערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05)), ולעניין זה, אין חולק כי הקנס אשר הושת על המבקשים בבית-המשפט המחוזי חמור במידה ניכרת מזה שנקבע בבית-משפט השלום. יחד עם זאת, פער הענישה בין הערכאות נובע מחריגה מופרזת לקולא בגזר הדין המקורי, בו לא ניתן משקל הולם לחומרתן של העבירות, היקפן העצום ומדיניות הענישה הנוהגת. ובמלים אחרות, בית המשפט המחוזי אך תיקן טעות שנפלה בפסיקתה של הערכאה הדיונית" (לעניין זה ראו רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.2008); רע"פ 4123/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.05.07); רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 09.05.06))" (רע"פ 6919/09 מולכו נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט לוי, פסקה 4).

התוצאה כשלעצמה ראויה, שכן הליכי המשמעת נועדים - כעולה מפסיקה רחבה - לשמירה על תדמית הגורם (במקרה דנא מקצוע הרוקחות) ואמון הציבור בו. איני נעתר איפוא לבקשה.