קבלת תשלום יתר מהבנק עקב הפרשי שער

לבסוף, העריכה התובעת את שיעור התשלומים ששילמה לנתבעים ביתר בסכום של 5.5 מיליון ₪ (50% מ- 11 מיליון ₪ עבור מוצרים שיובאו מיולי 2010) ובסך הכל משקולי אגרה הגבילה התובעת את סכום תביעתה לסך של 9,098,680 ₪.

כך, נוצר חוב מצד התובעת בסך של 4,595,725 ₪ בגין הפרישי שער חליפין עפ"י ההסכם הראשון, אליו יש להוסיף תשלומי ריטיינר חודשיים (16,000 ₪ + מע"מ X 24 חודשים = 384,000 ₪, עפ"י חישוב של 3 שנים לפי ההסכם השני כשבפועל שולמה שנה אחת בלבד בנושא זה עפ"י סעיף 18 להסכם השני) וכן חובות נוספים בגין ההוצאות הנילוות כאמור.

יומיים קודם להגעת המטען לישראל אמור היה המזמין לשלם לספק את מלוא שווי הסחורות בישראל, כשאז היה מקבל לידיו חזרה את הערבות הבנקאית בגין אותו משלוח (ס' 17-18 להסכם הראשון).

צורך זה של קביעת מחיר עד למחסני המזמין נבע מן העובדה ולפיה הפריטים נמכרים במחיר קבוע (5 ₪) ולו יחייבו בעלויות נוספות, לא ניתן יהיה להגיע למחיר זה. לפיכך נכון היה, כך התובעת, לתקן את אופן חישוב תמורת עבודת הנתבעים, וזו גם הייתה הסיבה לחתימה על הנספח של ההסכם השני, שנועד לטענת התובעת רק לרשת הכול בדולר במקור ולא ליתר החברות.

הנתבעות שכנגד ראו לנגד עיניהן את הערבויות הבנקאיות אך לא את טובתה של התובעת שכנגד ולפיכך הביאו בפועל להפרת ההסכם שבין הצדדים שחייבם, כעניין מובהק של תשלום חובות העבר, להמשך פעילות בדומה לשנים עברו באופן שבתוך תקופה של כ-3 שנים גם תביא להסדרת חובות הפרישי השער מן העבר.

...

דוגמא נוספת התייחסה ל"שירותי יבוא ספט' 2011" בסך 16,000 ₪ + מע"מ (הריטיינר בו עסקינן), מדוע יש לבקש סכום זה פעם נוספת. כך גם ביחס להמתנות השונות בחשבוניות השונות ושילוח דוגמאות באוויר ותשלומי מכון התקנים. אין מנוס אם כן מלקבוע, כי הסברי התובעת שכנגד לעניין חשבוניות אלה לקויים עד למאוד, לא הוסבר בהן מדוע נדרשת אותה דרישה, חלקן בגין תקופה שכלל אין מערכת יחסים חוזית בין הצדדים, חלקן בדרישה כפולה, כמו למשל דרישת הריטיינר וכיו"ב. בכך, קטן משקלן של ראיות אלה כראיה להוכחת הצורך בתשלום. מכאן, שדין תביעת התובעת שכנגד בנושא זה להידחות.

לפיכך דין תביעת התובעת שכנגד בעניין זה להידחות.

סוף דבר עריכת חשבונאות זה בצד זה לתביעה העיקרית ולתביעה שכנגד מגלה, כי בגין התביעה העיקרית חבות הנתבעות 1-2 לתובעת את הסך של 1,614,313 ₪.

השלישי, סך של 33,194 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, בגין הפרישי השער במטבע אירו, שנוצרו כתוצאה מתשלום יתר של המשיבה למבקשים לפי שער גבוה יותר מהשער היציג במועד שבו היה עליה לשלם למבקשים.

השני - לא היתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 3.1.20 להסכם "לא יהיו לחברה הפינית ולחברת בת גאזי התחייבויות כספיות לבעלי המניות או לבנקים." השלישי - לא היתקיים התנאי המפורט בס"ק 4.2.2 להסכם - תשלום דמי השכירות במהלך הפעימה השניה "כולל החלק היחסי בדמי הפריקה והטעינה של הרוכשת...". הצדדים אינם חלוקים באשר לכך שהתנאים הראשון והשלישי כאמור לעיל, לא קויימו.

התביעה בגין הפרישי השער מתקבלת, בסך של 33,194 ₪, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בהתאם למפורט בסעיף 36 לעיל.

...

עוד, יתכן שלאחר החלטתי תשכיל המבקשת לשאת בתשלומים, תעשה התחשבנות מתאימה ואף תפעל להמצאת הנדרש בהתאם לסעיף 3.1.20 להסכם ותהא זכאית לקבלת התשלום בהתאם לפעימה השלישית, אשר יקנה לה את הזכות לקזז מדמי השכירות את התשלום כאמור לעיל.

בנסיבות אלו, הרשות להגן נדחית והתביעה מתקבלת גם באשר לרכיב זה. לסיכום, הבקשה למחיקת כותרת נדחית.

הבקשה לרשות להתגונן מתקבלת באופן חלקי, רק באשר לתקופה אשר בהתאם לנטען לא התקבלו בה דמי שכירות וכן בגין התביעה לאור הפרה צפויה בגין התשלומים החל מחודש יולי 2021 ועד לתום תקופת ההסכם אוקטובר 2025.

יתר על כן על טענות התובעת כי הדירה מוזנחת הועלו כבר במכתבה של עו"ד לב-רן (תל-צור) מיום 21/2/2005 ואין זה נכון כי רק מתצהירה של התובעת למד הנתבע על טענות אלו.

הנתבע לא סתר את טענת התובעת להפרשי שער הדולר, לעניין הריבית ממנה יכלה ליהנות לו כספי ההמחאה היו ברשותה, ספק בעיני אם יכלה התובעת להנות מרווח של 20% ע"י הפקדה בבנק.

נכון בעיני לפסוק הן בגין הפרשי שער הדולר והן בגין הפרישי ריבית על דרך העיגול סכום של 10,000 ₪.

לעניין הפרישי הוצאות עבור הנסיעות, לא נערך חישוב כראוי המבודד את התשלום אותו קיבלה התובעת ממעבידה לעומת הוצאותיה ועל כן אין אפשרות לחייב בכך את הנתבע.

...

אני קובעת כי הנתבע נהג כלפי התובעת בחוסר תום לב וברשלנות בשלב המו"מ לקראת החוזה.

כך שבגין דרישה זו נכון בעיני לחלק את הפיצוי הנידרש בין התובעת לנתבע והנני מחייבת אותו ב-10,000 ₪.

בסיכומו של דבר הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 35,000 ₪.

מכאן התביעה, לתשלום נזקי התובעת בגין העברת תשלומי יתר למוכר בגין העסקה.

התביעה, לא נסובה על הפרת ההסכם אשר התובעת טענה לגביה בשל איחור בהעברת הזכויות על שמה, כי אם בגין העברת יתרת התמורה מחשבון הנאמנות למוכר, בהתעלם מדרישת התובעת להימנע מהעברת התשלום, בשל הפרשים בשער הדולר ממועד ביצוע התשלום עד למועד העברת הזכויות על שמה.

לעניין חשיבות מועד העברת רישום הזכויות ע"ש התובעת העיד מר וייס כי המועד בעל חשיבות עבור התובעת הואיל וקבלת אשראי מהבנק והעמדת בטוחות תלויה בה ולא רק לצורך שינוי ייעוד המיגרש, שעדיין לא הושג (עמ' 8 שורות 10-4).

אם וככל שסבר הנתבע, כי הוא אינו מוסמך להחזיר את התשלום ביתר בגין ההפרש כאמור, היה עליו לפנות לבית המשפט על מנת לקבל את הוראותיו ולהותיר את ההפרש בחשבון הנאמנות, עד למתן החלטה ע"י בית המשפט.

...

הנתבע טוען כי דין התביעה להדחות, מחמת חוסר יריבות עמו והעדר עילה כנגדו.

לפיכך, אני דוחה את טענות התובעת בגין רכיב נזק זה. בנוסף לכך, אני דוחה את התביעה לתשלום פיצוי לתובעת בגין עגמת נפש, משעסקינן בתביעה של חברה ולא של יחיד, אשר אינה זכאית לפצוי בגין רכיב נזק זה. טענת הקזוז: הנתבע, לא הוכיח את קיומו של הסכם שכר טרחה אשר על פיו ניתן להורות על קיזוז וכן לא הוכח גובה שכר הטרחה עליו הוסכם.

לפיכך, אני דוחה את טענת הקיזוז, אף שאין בקביעתי זו משום הכרעה בשאלת זכותו של הנתבע לקבלת שכר טירחה, שיכול שתתברר במסגרת תביעה נפרדת.

הנתבע, ישלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,000₪ בצירוף מע"מ. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

זו נסמכה על טענות אלה: חוזה השכירות שביסוד התביעה העיקרית הוא מעשה זיוף ואינו החוזה הממשי שעל-פיו הושכר הנכס לשוכרים; השוכרים החזיקו בנכס כדין עד תום תקופת השכירות המוארכת, 22.7.2009, ובתוך כך שיגרו לתובע ביום 23.4.2009 בדואר רשום את ההמחאות דנן בגין דמי-שכירות לחודשים מאי עד יולי 2009; ההיתחשבנות לה זכאים השוכרים בגין הפרישי שער מעלה שקיימת יתרת לזכותם בסך 11,488.87 ₪ ליום 13.7.2009; בגין יתרה זו, שעולה על סכום ההמחאות, ניתנה לתובע הודעת קזוז בכתב שנשלחה אליו בדואר רשום ביום 19.7.2009, סמוך לפני תום תקופת השכירות; נוכח מתן הודעת קזוז ובהיתחשב בכך שעד אותו מועד לא הפקיד התובע את ההמחאות חרף חלוף המועדים שננקבו בהן הודיעו השוכרים לבנק על ביטול ההמחאות; התובע נידרש לשלם לשוכרים את יתרת ההפרשים שלא קוזזו כנגד דמי-שכירות לחודשים מאי-יולי 2009, בסך 4,435 ₪; כן נתבעו סכומים נוספים בגין ניזקי השוכרים, באופן שהתביעה שכנגד הועמדה על סך של 20,265 ₪.

ביסוד התביעה שכנגד ניצבה טענת השוכרים כי במהלך תקופת השכירות שילמו לתובע דמי-שכירות ביתר, כי מכוחו של החוזה החולש על יחסי הצדדים הם זכאים לערוך היתחשבנות בגין הפרישי שער שנוצרו לטובתם במהלך התקופה, וכי היתחשבנות זו יצרה יתרה לזכותם בסך 11,488.87 ₪ ליום 13.7.2009.

כאמור בפירוט בכתב-התביעה שכנגד שהוגש בהליך הקודם, ערכו השוכרים חישוב של היתרה העומדת לזכותם בגין תשלומי יתר ששלמו לתובע במהלך תקופת השכירות בעטיים של הפרישי שער.

ומן הצד האחר, קבלת התביעה שכנגד ככל שהיא נסבה על זכותם של השוכרים ליתרה בגין הפרישי שער לאחר שקיזזו את חלק הארי של היתרה כנגד דמי-שכירות לתקופה שבמחלוקת, משמעה איון זכות התובע לקבל תשלום נוסף מן השוכרים בגין אחזקתם בנכס בתקופה זו. אותה תמונת ראי באה לידי ביטוי בכלל ההכרעה הגלום בהסדר הדיוני, אותו אמצו הצדדים לשם הכרעה בתביעות ההדדיות: היה וחוות-דעת המומחית תצדד בעמדת התובע, יהא התובע זכאי לתשלום הגלום בהמחאות; ומנגד, אם עמדת השוכרים היא שתאומץ בחוות-הדעת תדחה התביעה בגין שכר דירה והתביעה הנגדית בגין הפרישי שער היא שתתקבל.

...

אני קובעת אפוא שבהגשת התובענה דנן עשה התובע שימוש לרעה בהליכי משפט.

סוף-דבר על-יסוד האמור לעיל נדחית התובענה על הסף.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ ליום פסק-הדין.