קבלת עתירות איכות סביבה טיילת

לביסוס עמדתן, הופנה בית המשפט לסיכום שהושג עם המשרד לאיכות הסביבה שם נאמר כי אין מבחינתם מניעה עקרונית להתיר הצבת מבנים יבילים בתחום טיילת החוף העליונה בכפוף לתנאים (נספח 6), וכן לעמדת הולחו"ף, שראתה חשיבות רבה בקידום התכנית, לרבות בתחום הסביבה החופית (נספח 7 בעתירה), ובכל מקרה, לגישת העותרות, ניתן יהיה לשמור על הסביבה החופית באמצעות המיגבלות הקיימות שבדין.

אכן, אין חולק שבעקרון יש לתת משקל לעמדתן של העותרות בהיותן הגורם המופקד על ניהול העיר וצרכיה, ואולם לא ניתן לומר שבאי קבלת מלוא עמדת העותרות, או בעצם הגבלת שיקול הדעת של העותרות לפעול כרצונה בנקודות שהועלו לעיל, יש למצוא פסול או חוסר סבירות.

...

7.3 בנוסף, אין בידי לקבל את עמדת העותרות לפיה ביחס לגודל המבנה וביחס למשך זמן הצבת היבילים היה מקום לאמץ את הקריטריונים שנקבעו בתקנות הפטור מהיתר.

סיכומו של דבר, לאור האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרות ישלמו למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

נדע איפוא, כי הפירסום ברבים על-אודות כוונה ליתן תוקף לתכנית מוצעת, ועמו הקניית זכות ההיתנגדות, הוכרו ומוכרים בהלכה כיסודות חיוניים לקיומו של הליך תיכנון תקין וחוקי" (ההדגשות אינן במקור ח.ס.) עוד נקבע באותו עניין: "30. שתופו של הציבור בממשל ובמינהל נודעת לו חשיבות ממעלה נעלה בנושאי תיכנון, בנייה ואיכות הסביבה, והרי המדובר הוא בחיי היומיום של היחיד ושל הכלל. בתחום התיכנון והבנייה נעשה היחיד שותף להליכים על דרך הקניית זכות לבעלי מעמד אלה ואחרים הרואים עצמם נפגעים, להיתנגד לתכנית מיתאר מחוזית, לתכנית מיתאר מקומית ולתכנית מפורטת... זכות זו המוקנית ליחיד להיתנגד לתכנית זכות בת-חשיבות היא. כך נערכים שיג-ושיח בין היחיד לבין המינהל, וכך אף ניתנת ליחיד היזדמנות להעשיר את מאגר המידע ואת דרכי החשיבה של המינהל... על זכות ההיתנגדות אמר השופט אור בע"א 2962/97 ועד אמנים –חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה תל-אביב [9], בעמ' 379:

אף אם אין המדובר בכך שיהיה במדרכה גם מרכיב של אמפיתיאטרון, כטענת העותרים, הרי, שבין היתר, מדובר בהנמכה של הדרך להולכי הרגל במעגלים הנראים כאמפיתיאטרון ויש בתכנון של הרחבת המדרכה, גינון, ריהוט ישיבה, עמודי תאורה ופיסול המאפיינים יותר שטח צבורי פתוח או טיילת מאשר "דרך". אין לקבל גם את קביעת וועדת הערר לפיה הגדרת המונח "דרך" כוללת גם טיילת אף אם, הן במדרכה והן בטיילת, אין מעבר לכלי רכב.

...

על החלטה זו הגישו העותרים ערר, הערר נדחה ומכאן העתירה שבפניי.

לפיכך, אנו סבורים כי הפיתוח בגדה המערבית של הרחוב הינו פיתוח למדרכה בגדר שימוש "דרך" ולא בגדר שצ"פ. העוררים טענו בנוסף כי יש בתוכניות החלות על המקרקעין וסביבתם, בכדי ללמד כי הקמת מדרכה רחבה ומגוננת אינה תואמת את ייעוד הדרך.

" אין בידי לקבל את פרשנותה של וועדת הערר לפיה רק התמהיל של המיסעה והמדרכה השתנה.

עקרונות אלה הם שמוליכים למסקנה של חובה להכין תוכנית מפורטת.

מסקנה זו עולה גם מעיון בבקשה להיתר (ע-1).

העותרות טוענות שבתשובת הועדה המחוזית ביחס לעררים שהגישו העותרות לא הייתה כל התייחסות לסוגיה הקריטית של טיפול בגזים, וכן טוענות העותרות שאין לקבל את קביעת המשיבה 1 בהחלטתה שאינה רואה פסול בהעדפת עמדת מגישי התכנית על פני עמדת המשרד לאיכות הסביבה, הואיל ומשרד איכות הסביבה הוא יועץ סביבתי אובייקטיבי ואילו מגיש התכנית הוא גורם עסקי-פרטי, מה עוד שנציגי המשרד לאיכות הסביבה כלל לא נכחו בדיון, וככל הידוע לא הוזמנו ליטול בו חלק.

בבג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, הרצליהקבע בית-המשפט העליון בעמ' 634-633: "כימעט התפתיתי לומר שראיתי, בדקתי, ולא השתכנעתי, שכן יש דרכי גישה לציבור, ותכנית הטיילת נראית סבירה. אולם לא אומר זאת, כיוון שאין זה בגדר תפקידו של בית-המשפט. בית-המשפט אינו מוסד של תיכנון. הסמכות לתיכנון שטח ולקבוע את ייעודו הוענקה על-פי חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למוסדות התיכנון, ובהם גם המשיבה. בית-המשפט אינו מוסמך על-פי החוק, ואינו מתאים על-פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על-פי הלכה מושרשת, לא ישים בית-המשפט את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בבית-המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים, או חוסר סבירות...

...

לכן, מקובלת עליי עמדת בא-כוח המשיבים 1, 2, 4 ו-6, שהוראות התכנית המוקדמת תקפות ככל שהן אינן מתנגשות עם הוראות התכנית המאוחרת (עמ' 13, פיסקה 45 בתגובה המקדמית מיום 26.8.2002).

מכל האמור לעיל התוצאה היא שאני מורה על דחיית העתירה, ומחייב את העותרות (ביחד ולחוד) לשלם למשיבים 1, 2, 4 ו-6 (ביחד) הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין (כולל) בסכום של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

כמו כן אני מחייב את העותרות (ביחד ולחוד) לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין (כולל), באותו סכום, הן למשיבה 3, הן למשיבה 5.

עניינן של עתירות אלה בהחלטת ועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב (להלן ועדת הערר) אשר החליטה לקבל ערר על החלטת הועדה המקומית לתיכנון ולבניה הרצליה, ולאשר בקשה להיתר לשימוש חורג, להצבת תורן בגובה 6 מ' וכן ביתן תיקשורת על גג מלון השרון בהרצליה.

הגם שהעותרים טוענים כי מדובר בתחום חדשני שהנזקים הפוטנציאליים הטמונים בו לא ניתנים לידיעה מראש, יש לשוב ולהדגיש כי המשרד לאיכות הסביבה מנחה עצמו על פי קריטריונים בינלאומיים מחמירים, ולא מצאנו כל יסוד שיאפשר הטלת דופי-בין באמות המידה ובין באישור שניתן על ידי הממונה על הקרינה.

כאמור, טענת העותרים הנה כי לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקומית אשר דחתה את בקשת מירס גם מטעם זה. הוועדה המקומית טוענת כי גם בהנחה שקיימת פגיעה נופית ברצועת החוף עקב קיומן של אנטנות לאורך הטיילת, אין לגרום להחמרתה, מה גם שחלקן של האנטנות הנזכרות הוקמו ללא היתר.

...

[לראייתה הרחבה של ועדת הערר שאינה מצטמצמת בהכרח לצרכי התכנון המקומיים כפי שרואה אותם הועדה המקומית השווה, בשינויים המחויבים: ע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח נ' אירית גליקמן, פ"ד נג(1) 369, 381] על רקע מכלול הנסיבות והשיקולים עליהם עמדנו לעיל, מסקנתי היא כי החלטת ועדת הערר אינה חורגת ממתחם הסבירות, ולא נפגמה בעילה אחרת, במידה שיש בה-על פי ההלכה הפסוקה-להביא להתערבות בית המשפט בהליך של ביקורת שיפוטית.

אשר על כן החלטתי לדחות את העתירות.

העותרת תשלם לועדת הערר ולמירס שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח (לכל אחת).

רישיון העסק הזמני של העותרים – שניתן להם לאחרונה ביום 3.2.09, לאחר ההליכים המשפטיים הקודמים, ותוקפו עד ליום 31.12.12 – כולל שטח של 1,592 מ"ר, שהינו קונטור האולם הפנימי בלבד והוא הותנה במספר תנאים, אשר מונעים, מבחינה מעשית, כל שימוש בשטח הצבורי לצרכי האירועים, ואלו הם: חל איסור מוחלט על בניית סגירת חורף; חל איסור מוחלט על הצבת דק, כיסאות ושולחנות; אין להציב במות ברחבה הצפונית ללא היתר; כפוף לאישור היחידה לאיכות הסביבה מיום 15.6.08 (ראו נספח 3 לעתירה).

עם זאת, בראשית, הלכה הערייה דוקא לקראת העותרת ובשנת 2011 החליטו גורמי פקוח שונים בערייה לאפשר לעותרים לקיים את קבלת הפנים והחופה, על גבי רחבת הדק שמחוץ לאולם, אך זאת במיגבלות ברורות ומפורשות, שהוגדו בסיכום פגישה מיום 16.2.11, נושא תאריך 6.3.11, כדלקמן: "מאושר קבלת פנים בלבד על רחבת הדק.

כפי שציינתי לעיל מדובר בשטח צבורי פתוח, בטיילת על שפתו של ים. העותרת, כדי לתחם את איזור הארוע הניחה אדניות מרובות צמחיה, הגודרות את השטח.

...

זאת אין לאפשר.

סוף דבר העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.