הנתבעים השיבו לבקשה למתן סעד זמני, ביום 27.2.2018; לדבריהם, ההליך והבקשה היו חלק מהתעמרות אותה הם חוו כתוצאה מהתנהלות התובעים, עת שהחליטו להרוס את המבנה שהיה בנוי ולהקים מבנה חדש; הנתבעים מציינים כי כל פעולותיהם היו בהתאם לדין ולנהלים השונים, וכי הבנייה נעשתה בהיתר, לאחר שעמדו בכל הדרישות החוקיות, על ידי קבלן מבצע בעל שם ובעל ניסיון.
בכל הנוגע לאותם נזקים הנובעים כתוצאות של עבודות הבניה (להבדיל מעבודות השלד והאיטום), הודיעו הצדדים בהודעה משותפת מיום 27.2.2019 כי הם מבקשים לבטל את הדיון אשר נקבע לצורך בחינת הנזקים אשר נגרמו לבית התובעים, הואיל והנתבעים פנו בדרישה לחברת הביטוח שלהם, לצורך קבלת פיצוי בגין אותם נזקים;
ביום 18.9.2019 היתקיימה ישיבת בית המשפט בהקשר זה, במסגרת הודיעו הצדדים כי עבודות הבניה הסתיימו, וכל אשר נותר הנו המחלוקת בדבר הוצאות ההליך, מקום שהובהר כי התובענה העיקרית לא הוגשה.
...
אני סבור שהאלמנטים הרלוונטיים להכרעת בית המשפט, שכ"ט עוה"ד, האגרות והתשלום למומחה בית המשפט, שהן ההוצאות היחידות אשר נגזרו על הצדדים כתוצאת לוואי של ניהול ההליך.
אני סבור שמרבית הצדק הינה עם הנתבעים, ולא עם התובעים, ואבהיר טעמי;
מעיון בחוות הדעת של המהנדס גולדברג, לעומת ההמלצות הסופיות של המהנדס לזר, עולה כי בכל הנוגע להמלצות, התובעים ראו צל הרים כהרים; שאלת הסכנות הבטיחותיות, פגיעה ביציבות המבנים, סכנת סדיקה, התבררו כטענות ריקות מתוכן, כאשר הטעם העיקרי למתן הסעד הארעי (ראה שורות 3-4 לעמ' 1 להחלטה מיום 25.2.2018), היה שאלת העמידות והיציבות; גם אם המהנדס לזר נתן הנחיה זאת או אחרת לגבי תפרים בין המבנים, הנחיות לגבי איטום או לגבי הותרת חלון חדר הרחצה, ברי כי אם אלו היו הטעמים המפורטים בבקשה, הרי שלא היה ניתן צו ארעי.
מקום שצד להליך מפריז בצורה ניכרת ומיותרת בתיאור הסיבות להגשת הבקשה, מתוך רצון להצדיק את הבקשה, אולם בסופו של דבר מתברר כי מדובר בטענות ריקות מתוכן, שומה עליו לשאת בתוצאות ההחלטה לצאת אלי קרב, אשר תחילתו הייתה שונה בתכלית אילו היה מציג טענות שמרניות יותר.
