קביעת סדר עדיפויות לזכאות לדיור ציבורי

נטען כי בשנת 2016 כונסה ועדה מייעצת לבחינת סדר הקדימויות בתור הממתינים לדיור והמלצתה הייתה לקבוע כי "הקדימות לדירה תקבע בהתאם למועד הזכאות בלבד ('ותק') ללא איבחנה בין זכאי חסר דירה לבין דייר שיכון צבורי שזכאי להחלפת דירה עקב צפיפות או בריאות וללא מתן משקל לנכות או לגודל מישפחה (למעט בגין רתיקות לכיסא גלגלים)". בהתאם להמלצות הועדה שונו הכללים בנוהל הקצאת דירות ונקבע שזכאי שאושר לדיור צבורי עד לתאריך 31.7.2016 מיקומו בתור יקבע בהתאם לכללים הקודמים שהיו נהוגים, וזכאי שאושר מיום 1.8.2016 ואילך יקבע מקומו בתור לפי תאריך אישור הזכאות למעט קבוצות מיוחדות ובכללם נכים, עיוורים ומאושרי ועדת חריגים.

נטען שכדי לא לפגוע בעיקרון השויון ובשל המשאבים המוגבלים של הדיור הצבורי, נוהג משרד השיכון בהתאם להמלצות הועדה כאמור וסדר העדיפויות נקבע לפי הותק.

...

מכל מקום, גם לגופו של עניין פירט משרד השיכון מדוע אין מקום להיעתר לבקשה משהעותרת לא העבירה מסמכים רפואיים מתאימים, וגם לעניין זה לא מצאתי כל טענה לגופו של עניין בטענות העותרת או סימוכין כי אכן עמדה בכללים המתאימים.

סוף דבר העתירה מתקבלת בחלקה.

יתר טענותיה של העותרת נדחות.

ההחלטה בדבר הזכאות לסיוע בדיור, שמצוי, כאמור, במשורה, בעיקר בכל מה שנוגע לדירות בדיור הצבורי, הנה החלטה מורכבת המתחשבת במגוון רחב של שיקולים, החייבת להעשות על פי אמות מידה ענייניות ושוויוניות, וממילא היא כפופה גם למיגבלות תקציביות הנקבעות בהתאם לסדרי העדיפויות הכוללים של המדינה.

...

אני סבורה כי אין מקום לדחיית העתירה על הסף, רק בשל העובדה שבשל צירוף העתירות, ובחינת הנושא לעומק בידי משרד השיכון, התמשכו ההליכים, וחלפו שנתיים נוספות, מה שמאפשר לגב' מרקוביץ להגיש בקשה חדשה.

סוף דבר משרד השיכון יפעל כמפורט: הנהלים של ועדות החריגים יתוקנו כך שיתווספו לתבחינים משקולות מדידים, וכן יווסף תבחין של זמן המתנה בתור לדיור ציבורי במועדים הקבועים בפס' 81, בסיום הפרק השמיני בסיכום הביניים לעניין התבחינים.

אשר להוצאות – אני סבורה כי במקרה זה משרד השיכון לצד הסיוע המשפטי והעותרות הספציפיות ערכו עבודה יסודית ועניינית, שהביאה להתקדמות משמעותית, לאור נכונות משרד השיכון לערוך עבודת מטה רצינית בעניין, בעתירות הפרטניות שהתקבלו ולו בחלקן, ייפסקו הוצאות אם כי על הצד הנמוך -10,000 שקלים לעותרות בכל אחת מהעתירות, לרבות בעתירת הזוג בן שטרית.

הקצאת דיור צבורי על סמך זכאות בהתאם לקומה ולמספר החדרים מהוה חלק ממדיניות המשיב 1, והעותרת לא הראתה כל עילה לסטות או להתערב במדיניות זו. היתערבות בית המשפט במדיניות הקצאת הדיור הצבורי תהווה היתערבות בשקול הדעת של המשיב 1, המנהל את סדר הקדימויות בהתאם לשיקולים מקצועיים ובהתאם להיות הדיור הצבורי משאב מוגבל.

ניתן, אם כן, לפי הנוהל, להקצות דירה בקומת קרקע לא רק לנכים רתוקים לכסא גלגלים, ולא רק למשפחה שועדה רפואית מצאה כי יש הכרח למגורים בקומת קרקע, אלא גם – בעדיפות שלישית – לעותרת, בהיותה "מישפחה שיש בה נכה שנקבע לו אי כושר הישתכרות 75% ומעלה לצמיתות". רכישת דירת נ"ר אחד מן הסעדים שנתבקשו בעתירה המתוקנת הוא להקצות תקציב לצורך רכישת דירה מותאמת לעותרת ולמשפחתה בדיור הצבורי.

...

אכן, נספח מש/7 לכתב התשובה לעתירה המקורית מראה כי העותרת קיבלה ומקבלת, מדי חודש בחודשו, את מלוא הסכום של 3,800 ש"ח, ואין בסיס לטרונייתה בעניין זה. לסיכום, למרבה הצער, וחרף מאמץ ניכר שנעשה על ידי בתיק זה למצוא פתרון, פתרון כאמור לא נמצא, ואני נאלץ לדחות את העתירה, זולת הסעד האמור להלן.

התוצאה היא, שהעותרת היא במקום הראשון בתור הממתינים לקבלת דירת 4 חדרים בקומה 1 ברעננה, ובנוסף, אני קובע, כי היא במקום השלישי בתור הממתינים לקבלת דירה בקומת קרקע (כאמור בפיסקה 63 לעיל).

בשים לב לכך, שהעתירה היא זו שקידמה והשיגה עבור העותרת זכאות לדירה בקומה 1 (פיסקאות 26 – 27), ואף – בעדיפות שלישית – בקומת קרקע (פיסקאות 63, 71), דברים שהמשיבים סירבו לאשר לעותרת, טרם הגשת העתירה (פיסקה 19), ובשים לב גם להתנהלותם של המשיבים, הן ההתנהלות, שאינה מניחה את הדעת, בעניינה של העותרת, והן ההתנהלות הדיונית בתיק זה (ר' החלטתי מ-2/6/21), הרי, על אף שהעתירה נדחתה ברובה, יישאו המשיבים בהוצאות העותרת בסך 9,000ש"ח. ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"א, 01 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

ראו פסק דינה של כב' הנשיאה חיות בעע"מ 6401/17 דאוילי נגד משרד הבינוי והשיכון (31.12.2017): "בית משפט זה הדגיש לא אחת את החובה לנהוג בשויון לעניין סדר הקדימויות בין הזכאים לדיור צבורי ובהקצאת יחידות דיור על פי הנהלים והקריטריונים שנקבעו לשם כך". מיותר לציין כי לבית משפט אין תקציב שמיועד לעותרים בנושא סיוע לשכר דירה ובית משפט לא יכול לתת פסקי דין כספיים אותם לא ניתן יהיה לבצע בצורה חוקית בהיעדר תקציב וזאת בנוסף לעובדה כי בית משפט לעניינים מנהלים אנו מוסמך במסגרת עתירה מנהלית לתת סעד כספי.

אמנם המכתב נושא תאריך 10.1.2021 אך על פי תוכנו הוא נכתב בתחילת שנת 2020, כך למשל בפיסקה השלישית נכתב "החל בחודש פברואר 2020 אתחיל לקבל...", הסכומים מחושבים "נכון ליום 1.1.2020", המכתב מסתיים בבקשה כי "האישור יהיה בתוקף מחודש פברואר 2020" והרי אין מחלוקת כי נכון ליום 10.1.2021 העותר קבל סיוע בשכר דירה לכל שנת 2020, ומכאן אני מניח כי נספח טז לעתירה המתוקנת היתייחס לשנת 2020 שאינה חלק מהמחלוקת בתיק זה והוא לא עמד בפני הוועדה העליונה או הציבורית עובר להחלטתה מיום 28.2.2021, אני מניח כי העותר צירפו בטעות ולא מחוסר תום לב. סיכום החלטות בעיניין חלוקת המשאבים בדיור הצבורי, המבוססות בדרך כלל על שיקולים מקצועיים ועל בחינת סדרי עדיפות, ניתנות על ידי ועדות ציבוריות מקצועיות, ובתי משפט ממעטים להתערב בהחלטותיהן.

...

מקובלת עליי עמדת העותר כי גם אם הוא אינו עומד בקריטריונים, עדיין חובה על הרשות המנהלית לבחון האם במקרה ספציפי זה יש מקום לסטות מהוראות הנוהל.

אין לי ספק כמפורט בסעיף 35 לעתירה המתוקנת כי אם הייתה מתקבלת העתירה, כל שקל שהיה מקבל העותר בגין הסיוע היה מסייע לו מבחינת איכות החיים ובריאותו, אך לא די בכך כדי לקבל העתירה.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה העתירה.

כך למשל נקבע בהקשר זה בע"א (י-ם) 6184/05 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (20.03.07)): "ויוטעם, חוק הדיור הצבורי אינו מקנה זכות לדיור צבורי. זכות זו נקבעת בהחלטות הממשלה, בהתאם לצרכים ולמדיניות שקובעת הממשלה ובהיתחשב באילוצי התקציב. קרי, הזכות לדיור צבורי מבוססת על מערכת שיקולים, המביאה בחשבון את המשאבים שהמדינה יכולה להקצות לנושא, מחד גיסא, ואת צורכי הנזקקים, תוך קביעת סדרי עדיפויות, מאידך גיסא." כעולה מעיון בחוק, בעוד שהחוק מבקש להסדיר את זכויותיו של הדייר הצבורי לאחר שהוכרה זכאותו על פי הכללים והוא מתגורר בדירה כחלק מהדיור הצבורי, כמו גם את חובותיה של החברה לדיור צבורי (ר' ע' 4 לחוק הדייר הצבורי), אין בחוק כל היתייחסות מפורשת בדבר זכויותיו החוזיות של הדייר הצבורי להמשיך להתגורר בדירה ללא הגבלה כל עוד הוא עומד בדרישות תשלום שכר הדירה.

...

אם כן, לנוכח כל האמור לעיל, עולה כי על פני הדברים קיימת מספר אינדיקציות לפיהן מדובר במעמד של דייר ציבורי ולא בשכירות כלכלית כפי הנטען.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעב"ל 20388/97 המוסד לביטוח לאומי - חיים ראובן מ (2005) 57: "אין סיבה שהאזרח היחיד יישא בתוצאה של המצג המוטעה. באיזון בין האינטרס של האזרח שסמך על המצג לזה של הציבור, נראה שברוב במקרים, אלא אם הפגיעה באינטרס הציבורי היא גדולה במיוחד, עדיף לפזר את הנזק על הציבור מאשר להטילו על האזרח הבודד שפעל על סמך המצג. כך בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה [...] גרס השופט ח' ברנזון, כי לא רק במקרה בו הפרט משנה את מצבו לרעה לאור הבטחה מינהלית אלא גם במצב בו הפרט טרם שינה את מצבו לרעה, הציבור הוא אשר צריך לשאת בתוצאות ולא האזרח הפרטי אשר סמך על ההבטחה. כותב השופט ברנזון, בעמ' 676: "ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית" סוף דבר לסיכום, מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי קיימות אינדיקציות על פיהן יש לראות בנתבע כדייר ציבורי.

על כן, התביעה לסילוק יד נדחית.