]
ביום 30.5.2016 דחה הנתבע את תביעתו בנימוק, לפיו לא הוכח, כי בזמן התאונה היה התובע שכיר או עצמאי בהתאם להוראות סעיפים 75 (א)(1) ו 77(א) לחוק[footnoteRef:2].
וכן-
"351 (ד) לא ישולמו דמי ביטוח בעד הזמן שבעדו מגיעה למבוטח קצבת נכות לפי פרק ה' או לפי פרק ט' אם אין לו כל הכנסה אחרת, ולא ישולמו דמי ביטוח לפי סעיף 335(א), (ב), (ד), (ה), (ז), (ח) ו-(ט) בעד הזמן שבעדו מגיעה למבוטח לפי סעיף 105 או לפי סעיף 200 קצבה בשל דרגת נכות יציבה, או לפי סעיף 200 קצבה בשל דרגת נכות בלתי יציבה, שנקבעה לתקופה רצופה של שנה לפחות, והכל אף אם יש לו הכנסה אחרת."
בהקשר זה נדגיש, כי לא העובדה כשלעצמה, שהתובע לא דווח כעובד שכיר מעידה, כי במועד הארוע התובע לא היה עובד שכיר ולא רק היא שוללת ממנו את הזכאות להכרה בפגיעתו כפגיעה בעבודה[footnoteRef:50] - אלא זאת בנוסף לקביעתנו כי בהתאם למבחנים שהותוו כאמור לעיל בפסיקה - התובע לא היה במעמד של "עובד" במועד הפגיעה, לא כשכיר ולא כעצמאי.
...
"
בענייננו, בחינת הראיות באשר לסממני ההעסקה המקובלים לעובדים, מביאה כאמור למסקנה שהתובע כלל לא עבד בפועל, ולכל היותר מדובר בעזרה משפחתית של התובע לחברה המשפחתית, ולא היה עובד שכיר של החברה.
אנו דוחים את טענת התובע, כי בשל קבלת קצבת נכות כללית, הוא היה פטור מתשלום דמי ביטוח נפגעי עבודה.
אשר על כן - התובע לא היה עובד שכיר בחברה במועד התאונה ביום 9.5.2012; התאונה שאירעה לתובע לא קרתה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו, ולפיכך - התביעה להכיר בתובע כנפגע עבודה - נדחית.
