קביעת כשרות נישואין לבן שנולד מגויה

העובדה לפיה התובעת ילדה ונמצאת בהריון אין בה כדי לשנות את הוראות החוק לעניין המונח "נשוי", במדינת ישראל חל איסור על נשואה להנשא לאיש אחר, תביעת התובעת הוגשה בשיהוי ניכר ותוך שימוש "לא כשר" בהליכי משפט, התובעת לא נישאה בנישואין דתיים או נישואין אזרחיים, ומאחר והתובעת ובן זוגה עדיין אינם נשואים, ניתן לקבוע בודאות מוחלטת כי התובעת התפטרה מעבודתה אצל הנתבעת שלא לרגל נישואיה, ומכאן דין התביעה להדחות.

העובדה לפיה התובעת הנה נוצרייה ומר עמארה הנו מוסלמי עוררה שאלות משפטיות לא פשוטות והביאה לקיומם של הליכים משפטיים רבים, בערכאות שונות, כאשר על פניו מצידו של מר עמארה לא היה כל שתוף פעולה ואף עולה כי הוא בעצמו פתח דף חדש בחייו, נישא והוליד ילדים מבלי שדאג להתגרש מהתובעת קודם לכך (ר' פרוטוקול הישיבה בבית משפט לעינייני מישפחה בנצרת ביום 10/9/15 – נספח 7 לתצהיר התובעת).

...

לאור כל האמור לעיל, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים מתקבלת.

גרסתה של התובעת מקובלת עליי כאמינה והיא לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת.

לסיכום, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי פיטורים, בסך של 33,028 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/5/13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בית המשפט קבע כי קונסטרוקציה זו אינה חלה לגבי יהודים, הכשרים להנשא זה לזו, ואשר נישאו שלא על פי המשפט העברי, בעת היותם בישראל.

כתוצאה ממערכת יחסים זו נולדה לה בת. היא ביקשה לצמצם את תביעת המזונות מיום עזיבתה את בית מגוריה עם המשיב ועד לתחילת הריונה, עובר לחודש אוקטובר 1998.

על כן זכותה של בת הזוג למזונות מותנית בכך שנישואיה האזרחיים לבן זוגה מוכרים על ידי המשפט הישראלי, עד כמה שהוא מתחשב לעניין תוקף הנישואין לא רק במשפט הדתי אלא גם במשפט הבנלאומי הפרטי.

...

עם זאת, אין להסיק מסקנה זו מעצם הנישואין האזרחיים מחוץ לישראל.

אין מנוס, אפוא, מלהחזיר את העניין לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיקבע את התשתית העובדתית.

התוצאה היא כי הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, כאמור בפסקה 32 לפסק הדין.

שו"ת מנחת אשר (להגאון ר' אשר וייס שליט"א) סימן ע"ד, דן במקרה של אישה שהתגרשה מבעלה רק גירושין אזרחיים, והלכה לחיות עם גבר זר, ומשנכנסה להיריון ממנו נישאה לו בנישואין אזרחיים, ונשאל על כשרות הבן שנולד לה. והינה במקרה זה לא ניתן לתלות בבעל כיון שהיא עשתה מעשה להתגרש ממנו אזרחית, ובנוסף לכך היא חיה בקביעות עם בן זוג, ולכאורה הילד הוא בנו של בן זוגה והולד ממזר, בתשובתו הוא כותב, שאפשר לתלות בגוי וממילא הילד ספק ממזר שאסור רק מידרבנן.

והינה במקרה שלנו לפי מה שהאישה ספרה (ואין אנו יודעים מעבר לכך), בן זוגה העסיק אותה בסחר סמים, והוא לא היה לה לבן זוג במובן הרגיל, ולכן קל הרבה יותר לתלות שזינתה עם אחר ובכלל זה גם לגוי.

העולה מכל התשובות שהבאנו, שבממזרות מתירים בספק בספיקא אפילו אם ספק אחד אינו שקול, והסיבה לכך היא, מכיון שספק ממזר מותר מהתורה, ואפילו כמה פוסקים סוברים שאפילו אם יש רוב לאסור עדין לא יצא מכלל ספק, וגם במקרה כזה התורה קבעה שספק ממזר מותר מהתורה, ולכן אפשר לצרף ספק אחד שאינו שקול לספק ספיקא להתיר.

...

בכל המקורות הללו מצאנו שהרוב מוגדר לא לפי הרוב הכמותי אלא לפי הרוב המתייחס לספק, כך בראית החת"ס ח"ו סימן ק"א מהמשנה מכשירין פ"ב מ"ז שם אזלינן אחר רוב המשליכין וידוע לנו שהרוב המתייחס לספק של תינוק מושלך אינו הרוב הכמותי שבעיר אלא רוב המשליכין.

האחרונים הבינו שדברי המ"מ והר"ן מוסכמים שכן הקשו עליו שמצאנו דין ברי גם להכשיר לכהונה ולפי דברי המ"מ אין כאן אלא הכשר לקהל, השב שמעתתא (שמעתתא ב' פרק י"ז) יישב שברי מועיל לבעל דין בלבד ולכן לגבי הבת לא ניתן לבוא מדין ברי להכשירה לכהונה אולם להכשירה בקהל כיון שמהתורה מותר הולד בקהל האמינו לאם בטענת ברי.

לסיכום הנדון שבפנינו כפי שהעלינו נדון מדין שתוקי שאיסורו מדרבנן משום מעלת יוחסין, ואיכא תרי רובי להיתרו בשופי לבוא בקהל.

המנוחים ערכו צוואות הדדיות ביום 28.6.95, בהן צווה כל אחד את מלוא עזבונו לבן הזוג, וככל שלא יהא בן הזוג בין החיים במועד הפטירה – לתובע.

הנתבע הודיע כי אין לו טענה בקשר לכשרות המנוחה.

בהקשר אחר נקבע בפסיקה, כאשר נדחתה טענה כי קיימת חובה שהמצווה יחתום על כל עמוד ועמוד בצוואה, כי תוצאה שאינה מתבקשת מלשון החוק "תהיה הוספת דרישות פורמאליות העשויות, בהעדרן, לפסול את הצוואה, ונימצא, כי עיקרון היסוד בדיני צוואה, המחייב לתת אותו פירוש המקיים דברי המת על פני פירוש העשוי לבטלם, לא יוגשם..". (ע"א 681/77 מרק נ' שאבי (פ"ד ל"ג (1) 7, ע"א 564/71 (נשר) אדלר נ' נשר פ"ד כ"ו(2) 745).

המנוחה היתה בקשר צמוד וקרוב עם התובע אשר התגורר עימה כל חייו, גם לאחר שנישא ונולדו לו ילדים.

...

סוף דבר הנתבע לא הוכיח כל עילה שהיא לפסלות הצוואה שבמחלוקת מיום 28.6.95.

על יסוד כל האמור נדחית ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה מיום 28.6.95 ויש לקיימה.

אשר להוצאות ההליך - לאחר שנדחו כל טענות הנתבע, בהינתן כי ההליך התנהל משנת 2017, הוגשו בקשות ותגובות, הוגשו מסמכים, מונה מומחה מטעם בימ"ש (הנתבע נשא בשכרו) התקיימו מספר דיונים - הנתבע ישלם לתובע הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 55,000 ₪ בתוך 30 ימים.

במסגרת תיקון זה הוחלפו הביטויים "נער ונערה" בביטויים "קטין וקטינה" כמשמעותם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ולפיכך ככלל נאסרו נשואי קטינים בטרם בגרו.

תפיסת עולמו של אבי הקטינה כפי שעולה מתסקיר העו"ס ואף קיבלה ביטוי בדבריו בדיון, לפיה "אצלם במשפחה לא אפשרי ללדת ילד ללא חופה וקידושין בין הוריו של התינוק", מחזק אך התרשמותי כי שיקולים שבטובת הקטינה נגפים מבלי משים אל מול התפיסות המסורתיות של המשפחה בעיניין זה. זאת ועוד, טענות המבקשת ובני המשפחה כפי שנמסרו בדיון לפיהן יש בנישואין אלה כדי להעניק יציבות בחיי הקטינה, נראה כי נאמרו מתוך רצון עז להאמין שבכך יהא משום היזדמנות להתוות דרך אחרת וחדשה עבור הקטינה, אשר החיים לא האירו לה פנים.

כך וביחס לבן הזוג של הקטינה עולה מהתסקיר כי לבן הזוג ילדות מורכבת.

למעלה מן הצורך אעיר כי הטענה לפיה נערכו הכנות לטקס הנישואין – נקבע תאריך לחתונה, הוזמן אולם והודפסו הזמנות לחתונה, אינה מהוה אף היא כשלעצמה טעם המצדיק מתן היתר.

...

ביום 16.6.16 התקיים דיון בפניי בו נכחו המבקשת , הקטינה, הורי הקטינה, סבתה של הקטינה, החתן המיועד, אחות החתן ובעלה וכן ב"כ היועמ"ש. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את הקטינה, את בן הזוג, את הוריה של הקטינה וסבתה, את אחותו וגיסו של בן הזוג ואת ב"כ היועמ"ש, נחה דעתי שדין הבקשה להידחות ואפרט טעמיי.

לאור האמור לעיל, דין התובענה להידחות.