המבקשים הגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הסכמי ההלוואה שנחתמו בינם ובין המשיבים בטלים מעיקרם וכי עליהם לשלם את סכומי הקרן בלבד או לחילופין לקבוע כי המבקשים חייבים לשלם הפרישי הצמדה בלבד או הפרישי הצמדה וריבית, פחותה בהרבה מזו שקבועה בהסכמי ההלוואה.
לטענת המבקשים, מבקשת 1 שהיא חברה פרטית העוסקת, בין היתר, במסחר בתרופות ומתן שירותים, היתקשרה בחודש פברואר 2020 בהסכם עם חברה פיליפינית ממנה רכשה מסכות קורונה בתמורה לסך של למעלה מ- 7 מילון דולר, ועל מנת לממן חלק מן התמורה, היא היתקשרה בהסכמי הלוואה עם המשיבים.
הצדדים חלוקים בשאלה האם ההלוואה השניה היא "מלווה צמוד ערך". מצד אחד מצויין בסעיף 5.1 להלוואה כי "הלווים יחזירו למלווה את הסך של 2,100,000 ₪ כקרן ההלוואה בתוספת הצמדה וריבית של 10% ומע"מ וזאת תוך 60 ימים" [ההדגשה הוספה - מ.א].
...
אמנם הדירה השלישית מושכרת לצד שלישי ולכן אין להתייחס אליה כבית מגורים לעניין מאזן הנוחות, אולם נוכח גובה החוב שבמחלוקת ביחס לשווי הדירות אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים גם בנוגע לדירה המושכרת לצד שלישי.
בהקשר זה יוער כי אף שהסיכויים לקבלת טענת המבקשים לפיה די בהחזרת קרן ההלוואה - אינם גבוהים, משהמשיבים אוחזים בהמחאה בסך 700,000 ₪ (שכפי שיפורט להלן הם רשאים להפקידה) אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים בקשר לכלל הדירות.
בנוסף, כפי שצויין לעיל, הסיכוי שיקבע כי המבקשים חייבים בתשלום של חלק מן הריבית אינו מבוטל, ולא שוכנעתי שלמבקש 3, שבבעלותו נכסים נוספים על דירת מגוריו (לרבות בית מלון פעיל) קושי של ממש להיערך לתשלום ההמחאה.