קביעת בסיס הכנסה לחישוב דמי פגיעה בתאונת עבודה

המסגרת הנורמאטיבית הסעיפים הרלוואנטיים לעניין חישוב דמי פגיעה מתאונת עבודה הם סעיפים 97 ו-98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"), מהם עולה כי דמי פגיעה עקב תאונה בעבודה יחושבו לפי 75% משכר העבודה של רבע השנה שקדמה ליום הפגיעה.

    תכלית תקנה 11 היא תשלום דמי ביטוח המשקפים את ההכנסה בפועל ובזמן אמת על כן יוצרת היא "גמלה חוסמת" בהתאם לפסיקה:" יוצרת מה שמכונה 'גמלה חוסמת', שכן במקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מהעבודה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסת העצמאי על פי השומה הסופית הייתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות. בכך למעשה 'נחסמת' האפשרות לעשות שימוש בשומה הסופית של השנה השוטפת לצורך קביעת ההכנסה שתהווה בסיס לחישוב הגימלאות, הן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות, והן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה נמוכה יותר" (ראו - עב"ל (ארצי) 46432 -10-20 אסי דהן – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 15.3.2021)).

...

השאלות הניצבות לפתחינו במסגרת הליך זה הן האם בסיס השכר של התובע לצורך תשלום גמלה בגין פגיעה בעבודה נקבע כדין , והאם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה? רקע עובדתי התובע , מבוטח עצמאי, הוכר כנפגע עבודה לאחר אירוע תאונתי אשר ארע ביום 7.7.2005.

תמצית טענות הנתבע יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה.

אשר לטענת התובע על פיה בהליך אחר נקבע על ידי כבוד השופטת איצקוביץ כי יש לחשב את בסיס השכר על פי הכנסות התובע בשנים שלאחר הפגיעה , לא מצאנו לקבל את טענת התובע.

בהעדר כל בסיס נורמטיבי לקבלת טענת התובע על פיה יש לחשב את בסיס השכר על פי הכנסותיו בשנים שלאחר הפגיעה, דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל , התוצאה היא כי בהעדר הצדקה לסטות מתקנה 11 שעה שהתובע נפגע בתאונת עבודה ולא מדובר בפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה או מחלת מקצוע, בדין עדכן הנתבע את הכנסות התובע בהתאם לשומה העדכנית ביותר למועד התאונה לפיכך, דין התביעה להידחות.

במסגרת אותה פרשה סקר בית הדין הארצי את ההלכה בנושא, וזאת בהאי לישנא: "16.סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי ההכנסה המהוה בסיס לחישוב דמי הפגיעה והגמלאות לעובד עצמאי היא ההכנסה ששמשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה (סעיף 98(ב)(2)). על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק, ההכנסה בשנה השוטפת לפיה משתלמים דמי הביטוח תקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. אולם, כל עוד לא נערכה שומה סופית, קובע סעיף זה כי "ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לעניין חוק זה כדין דמי ביטוח". עוד נקבע בסעיף 345(ב)(2) כי "לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור והוא חייב על פי התקנות להגיש דין וחשבון על הכנסתו, תקבע ההכנסה לפי הדין וחשבון של המבוטח... ואולם אם נערכה השומה למבוטח לאחר מכן, תקבע הכנסתו על פיה...". סעיף 345 מסמיך את השר להתקין תקנות, ומכוח הסמיכה זו הותקנה גם תקנה 11 לתקנות המקדמות, אשר קובעת כי במקרה בו ארעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 (לעניין שינוי מקדמות) ו-10 (לעניין תשלום או החזר הפרשים) לא יחולו לגבי שנה זו. תקנה 11 לתקנות המקדמות "יוצרת מה שמכונה 'גמלה חוסמת', שכן במקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מהעבודה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסת העצמאי על פי השומה הסופית היתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות. בכך למעשה 'נחסמת' האפשרות לעשות שימוש בשומה הסופית של השנה השוטפת לצורך קביעת ההכנסה שתהווה בסיס לחישוב הגימלאות, הן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות, והן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה נמוכה יותר". בעיניין דורושקביץ עמד בית דין זה בהרחבה על תכלית תקנה 11 וסיכם את הדברים כך: "שלוש הן תכליות התקנה: האחת, לדאוג לכך, שהכנסת המבוטח קודם לפגיעה בעבודה היא זו שתשמש בסיס לקביעת שיעור הגימלה. זאת מתוך החשש שהכנסת העצמאי עלולה להצטמצם עקב הפגיעה, ובהתאם יצטמצם שיעור הגימלה; השנייה, לתמרץ את המבוטח העצמאי לשלם דמי ביטוח בזמן אמת על פי הכנסתו האמתית, וממילא להביא לכך שידווח בזמן אמת על שינויים בהכנסתו; השלישית, לשמש בלם מפני ניסיונות של עצמאיים לשנות, לאחר התאונה, את שומתם ובכך להגדיל את שיעור גמלתם. תכליות אלה מוגשמות בהסדר שנקבע בתקנה 11.

...

עוד עולה מן המקובץ, לאור הנפסק בעניין בשירי ובעניין סאמר, כי סטייה נוספת מתקנה 11 אפשרית במקרים חריגים שבהם מועד הפגיעה בעבודה אינו ברור, כגון מקרה שבו הפגיעה היא תוצאה של מיקרוטראומה, והוא נקבע בדיעבד, לפי שיקול דעת רפואי, לתקופה רטרואקטיבית שקודמת למועד הגשת התביעה למוסד, ומסתבר כי הדו"ח העדכני נמסר לאחר מועד הפגיעה הרטרואקטיבי, והכל בתנאי שבמועד הגשת הדו"ח העדכני לא ידע המבוטח כי תהיה לדו"ח זה השפעה על שיעור גמלאותיו בגין הפגיעה בעבודה".

יישום הלכת פמילי על ענייננו מביא למסקנה כי בדין הפעיל הנתבע גימלה חוסמת בעניינו של התובע.

אחרית דבר דין התביעה להדחות.

בתאריך 23/2/2017 הגיש המבוטח תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה ביום 13/10/2016.

לאור האמור לעיל, היות והוכרה פגיעה בעבודה ומעמדו של התובע הוא עצמאי ללא הכנסה, נקבע כבסיס לחישוב דמי הפגיעה בעבודה סך של 2,366 ₪ לחודש, הכנסה השווה ל- 25% השכר הממוצע, שהוא המינימום לחיוב עובד עצמאי בדמי ביטוח בשנת 2016.

...

ביום 19/5/22 ניתנה החלטתי בה סקרתי את ההחלטות והבקשות בנוגע למינוי מומחה רפואי.

לאור האמור בחוות דעת המומחה ובתשובות לשאלות הבהרה ולאחר שהמומחה עיין בצילומים פנורמיים שהועברו אליו במועדים שונים, הרי שיש לדחות את התביעה לעניין פגיעה בתחום פה ולסת.

סוף דבר, התביעה על שני רכיביה, נדחית.

השאלות הניצבות לפתחינו במסגרת הליך זה הן באילו עבודות עבדה התובעת (כשכירה ו/או כעצמאית) עובר לתאונה מיום 13.2.18 מלבד "סוד ושיח", ומהו בסיס ההכנסה ו/או השכר לצורך חישוב דמי הפגיעה, הנכות וגמלת דמי הלידה.

תכלית תקנה 11 היא תשלום דמי ביטוח המשקפים את ההכנסה בפועל ובזמן אמת, על כן בהתאם לפסיקה תקנה זו " יוצרת מה שמכונה 'גמלה חוסמת', שכן במקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מהעבודה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסת העצמאי על פי השומה הסופית הייתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות. בכך למעשה 'נחסמת' האפשרות לעשות שימוש בשומה הסופית של השנה השוטפת לצורך קביעת ההכנסה שתהווה בסיס לחישוב הגימלאות, הן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות, והן כאשר השומה הסופית משקפת הכנסה נמוכה יותר" (ראו - עב"ל (ארצי) 46432 -10-20 אסי דהן – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.3.2021)).

...

מנספח נ/10 לתיק המוצגים שהגיש הנתבע, עולה כי התובעת פנתה לנתבע, וכתבה, כדלקמן: "במענה למכתבכם האחרון אנסה לברר את כל התמונה המלאה להבנת הבקשה. אני עובדת כשכירה אצל מעסיק עיקרי שיח סוד. בשנת 2018 פתחתי תיק עצמאי לצורך עבודה נוספת כספקית קוח כללית. שילמתי ביטול לאומי כעצמאית בהצהרה על שכר של 4,000 ₪ בחודש. התברר שקוח כללית שילמה והפרישה במקור עבור ביטול לאומי כמו שניתן לראות במסמכים שצורפו. לסיכום, עבור שנת 2018,שילמתי מקדמות בטעות. (יודגש שאני מוגדרת כעצמאית לעניין מס הכנסה בעבודתי שם אבל לעניין ביטול לאומי מוכרת כשכירה ומכאן הייתה טעותי לשלם ביטוח לאומי באופן עצמאי). בשנת 2019 המשכתי לעבוד כשכירה בשיח סוד (מעביד עיקרי) ובכללית (מוגדרת שכירה לעניין ביטוח לאומי ומנוקה בל במקור) לעבודות נוספות כשכירה שעליהם אמורה לשלם ביטוח לאומי כעצמאית. לכן אבקש לעדכן את עבודתי בכללית כמעסיק שמופרש במקור וכן להפחית מהחשבון דמי ביטוח שאני צריכה לשלם את כל מה שהופקד..." בחקירתה הנגדית, העידה התובעת לעניין מעמדה כעצמאית, כדלקמן: (עמ' 4 ש 12-28): תארי לנו באילו עבודות עבדת לפני שילדת ולפני קרות התאונה? עבדתי כשכירה בשיח סוד, במקביל פתחתי תיק ב 2017 כעצמאית, בגלל שקיבלתי הרבה פניות להרצאות, ואז פנו אלי כללית וביקשו שאני אעבוד דרכם, שהם למעשה משלמים את הביטוח לאומי.

אני מקבל את מה שאתה אומר, אבל התובעת הצהירה שהיא מבקשת להמיר את ההכנסות שלה כעצמאית היות וקופת חולים, ואם תראה באישורים מקופת חולים, רואים שמנכים ממנה דמי ביטוח כיוון שהיא לא מקבלת הכנסה ממקום אחר, ויש מכתבים שהיא פנתה וביקשה לראות בהכנסה הזאת לא כעצמאית אלא כשכירה בקופת חולים (ההדגשות לא במקור – י.ש).

בנסיבות אלו - אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר התביעה נדחית.

מנגד, טוען הנתבע- כי דמי הפגיעה מחושבים בהסתמך על סעיפים 97–98 לחוק, כאשר ההכנסה הרלוואנטית לצורך קביעת בסיס לחישוב המענק או הגימלה היא הכנסת המבוטח עובר לפגיעה ולא לאחריה, ובעניינינו על פי השכר של חודשים 10-12/2010.

דיון והכרעה: העקרונות לפיהם נקבע שיעור דמי הפגיעה לנפגעי תאונות עבודה מעוגנים בחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע כדלקמן: "97. (א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30." ובהמשך: "98. (א) שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים." רוצה לומר.

...

בהעדר עיגון לשוני לתפישתם הפרשנית של המערערים אין מנוס מדחייתה, שכן הפרשנות לה טוענים המערערים אינה חוצה את השלב הראשון של ההליך הפרשני, הוא הרובד הלשוני.

במילים אחרות, לטעמנו לא הוכח כי כאשר למחלה תקופת חביון ארוכה טובת המבוטחים כקבוצה מצדיקה היזקקות לשכר במועד בו נרכשה הנכות על פני השכר במועד בו נוצרה הנכות.

סוף דבר: התביעה נדחית.