קביעת בית המשפט המוסמך לדון בסכסוכים הנוגעים לזכויות במקרקעין

הוראה זו יש לקרוא יחד עם הוראת ס' 43 לפקודה לפיו: "הסמכות לידון ולפסוק בכל סיכסוך בנוגע למקרקעין שבאיזור הסדר תהא בידי בית המשפט בלבד, ואם היו תביעות סותרות בין שני תובעים או יותר, יעביר פקיד ההסדר את הסיכסוך לבית המשפט." "בית המשפט" הוא בית המשפט המחוזי.

ס' 28(3) לחוק בתי המשפט משנת תשי"ז הוחלף בס' 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, הקובע את סמכותו של בית משפט זה לידון בתביעות "בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השמוש בהם." הינה כי כן, אין ספק שעל אף קיומם של הליכי ההסדר, בית משפט זה מוסמך לידון בתביעה בדבר חזקה או שימוש, או בדבר חלוקה או חלוקת השמוש במקרקעין, אולם אין הוא מוסמך לידון בתביעות הנוגעות לזכויות במקרקעין.

...

בנסיבות אלה, איני סבורה שניתן לקדם הליך של חלוקת השימושים במקביל להליך בירור וחלוקת זכויות הבעלות, ועל כן אין מנוס ממחיקת התביעה.

מאחר שהתביעה הוגשה לאחר תחילת הליכי ההסדר, טענו המערערים בפני בית משפט קמא, להעדר סמכות עניינית , בהסתמך על סעיף 43 לפקודה, אשר קובע: "הסמכות לידון ולפסוק בכל סיכסוך בנוגע למקרקעין שבאיזור ההסדר תהא בידי בית המשפט בלבד ואם היו תביעות סותרות בין שני תובעים או יותר, יעביר פקיד ההסדר את הסיכסוך לבית המשפט". מאחר שעל פי ההגדרה שבסעיף 1 לפקודה "בית המשפט" הוא בית המשפט המחוזי, נטען כי בית משפט השלום אינו מוסמך לידון בתביעה ויש לסלקה על הסף.

ראו גם: ע"א 707/75 פואד סעיד אגבאריה, ואח' נ' פואד סעד אגבאריה, ו-4 אח', ל(2) 714 (29.04.1976) שם נקבע כי: "עניינו של סעיף 108 להותיר בידי בית-משפט השלום אותן תביעות שאין להן זיקה ושייכות לנושאי היסוד, אשר צריכים להיקבע בהסדר, ואם מחלוקת בקשר לזכות שימוש בקרקע אינה אלא תוצאת לוואי נגררת של הצורך להגדיר זכויות בעלות ולהכריע במחלוקת סביב קיומן, תחומיהן וסיווגן, לא ניתן לדלות את הסיכסוך בענין השמוש ולהעבירו להכרעת בית-משפט השלום, מבלי שהונח תחילה היסוד המשפטי על-ידי הכרעה במחלוקת האמיתית, על-ידי בית-המשפט המחוזי". כן ראו: ת"א (שלום ירושלים) 11269-02-22 אבראהים טהה נ' כמאל טהה (06.03.2022) וההפניות שם. אין בהימשכות הליכי ההסדר, או באי קדומם מעבר לשלב ההתחלתי, כדי לשנות מהאמור לעיל וכמובן שאין בהם כדי להקנות לבית משפט השלום סמכות עניינית לידון בתביעה.

...

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובהחלטת בית משפט קמא, מצאתי לנכון לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

לכן - ככל שהתביעה דנן מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, לפי סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט, יש לאשר את החלטת בית משפט קמא וככל שאין היא מצויה בסמכותו של בית משפט השלום, לפי הסעיף הנ"ל, יש לקבל את הערעור.

בית המשפט העליון (כבוד השופטת י' וילנר) ציין, כי טענה נגד הימשכות הליכי ההסדר - שהתמשכו, שם, במשך 50 שנה, ללא שהסתיימו "יש להעלות בדרך של 'תקיפה ישירה' בפני הערכאות המוסמכות לכך, ולא במסגרת דיון באשר לערכאה לה נתונה הסמכות העניינית לברר סכסוך הנוגע למקרקעין".   לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור ומורה על מחיקה על הסף של התביעה והתביעה שכנגד שהוגשו לבית משפט קמא.

התוצאה היא, שגם הסעדים הזמניים שהוענקו על ידי בית משפט קמא, מבוטלים.

הוראת הדין הרלוואנטית בעניינינו הנה סעיף 7 לפקודת ההסדר, שעניינה מחסום בפני תובענות אשר קובעת כדלקמן: "משנתפרסמה בישוב הודעה מוקדמת ועד לפירסום לוח זכויות לפי סעיף 57 לא תוגש תובענה לשום בית משפט בעיניין זכויות במקרקעין שבישוב, פרט לאמור בפקודה זו". הוראה זו נועדה לרכז את כל ההכרעות בעיניין הזכויות במקרקעין מושא הליך ההסדר, בפני ערכאה אחת, פקיד ההסדר או בית המשפט המחוזי בפניו נדונות התביעות הסותרות על פי סעיף 43 לפקודה (ראו: דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח ז"ל (פורסם בנבו, 12.04.15)).

לעומת זאת סעיף 43 לפקודת ההסדר, הדן בשאלת הסמכות קובע כי: "הסמכות לידון ולפסוק בכל סיכסוך בנוגע למקרקעין שבאיזור ההסדר תהא בידי בית המשפט בלבד, ואם יהיו תביעות סותרות בין שני תובעים או יותר, יעביר פקיד ההסדר את הסיכסוך לבית המשפט". סעיף 1 לפקודת ההסדר מגדיר כי "בית המשפט" הוא בית המשפט המחוזי.

מהאמור לעיל, ניתן לכאורה להבין כי התביעה שבעניינינו אשר הוגדרה כתביעה לסילוק יד ולפינוי, הנה בסמכותו של בית משפט זה אשר חרף פירסום ההודעה על ההסדר מוסמך לידון בה בהיותה על פי הסעד האמור בה, קשורה לחזקה ושימוש במקרקעין.

...

לסיכום, טוענים הנתבעים, כי עם פרסום ההודעה על הליך ההסדר, בית המשפט יפסיק ויימנע מכל הכרעה בשאלת הבעלויות, שכן להכרעה בסוגית הסדר המקרקעין נפקות בהכרעה בהליך לסילוק יד בייחוד כאשר הנתבעים העלו בכתב הגנתם טענות לעניין הבעלות, ההתיישנות והחזקה במשך שנים ולכן יש להורות על דחיית התביעה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים לעניין הסמכות החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת התובענה על הסף כפי שיפורט להלן.

סוף דבר אני מורה על מחיקת התביעה על הסף.

בהתאם להוראת סעיף 76 בחוק בתי המשפט, מוסמך בית משפט השלום לידון בשאלת הזכויות הקנייניות בסכסוך כאמור מכוח סמכותו הנגררת, הגם ששאלה זו מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט העליון קבע שם (בסעיף 24 לפסק הדין) כי "...כאשר עניין שהוכרע בגררא מתעורר שוב בהתדיינות אחרת בין בעלי הדין לפני בית משפט שלו נתונה הסמכות הייחודית לידון בעיניין, לא יהיה בכוחה של אותה הכרעה שניתנה בגררא, לכבול את ידיו של בית המשפט או בית הדין בעל הסמכות המקורית". דברים אלה אמנם נקבעו ביחס לקביעות שבגררא בהחלטות המפקח על רישום המקרקעין, אך הם מתאימים גם לענייננו.

...

לנוכח האמור, אני דוחה את טענות הנתבעים בהקשר זה. העדר עילה כתב התביעה מושתת על שלוש עילות תביעה חילופיות שמכוחן טוענים התובעים לזכויות במקרקעין: האחת, התיישנות רוכשת במקרקעין; השנייה, קיומן של עסקאות נוגדות ומתן עדיפות לעסקת המתנה שניתנה לתובעים, לטענתם; ושלישית, קיומה של זיקת הנאה במקרקעין מכוח שנים.

ככל שטענת התובעים לזיקת הנאה במקרקעין מתייחסת לזכות להחזיק בהם, דינה להידחות כבר בשלב זה. סוף דבר העולה מהאמור הוא כי כתב התביעה אינו מגלה עילה נגד הנתבעים.

לפיכך, אני מורה על מחיקת כתב התביעה.

סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000 מגדיר מהם "עניינים מינהליים": "עניינים מינהליים" - עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות; "רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין; "החלטה של רשות" - החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל".

סעיף 5 לחוק קובע באילו עניינים מינהליים ידון בית המשפט לעניינים מנהליים: "(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)".   נושא הארנונה נימנה בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק: "(א) ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".   בפסק הדין שניתן ב - רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עריית נצרת עילית (20.06.10) נקבע, כי "בית המשפט המוסמך כיום לידון בעינייני ארנונה הוא בית המשפט לענינים מנהליים, במסגרת עתירה מינהלית או ערעור מנהלי..." (להלן: "עניין נסייר").

ובמה דברים אמורים? ראשית, לשאלת הסעד – נזכיר, כי במסגרת התובענה (לאחר תקונה) עתרה גב' ישר, כי בית המשפט יוציא תחת ידו צו עשה לביטול העיקול שהוטל על זכויותיה במקרקעין ולחלופין יורה לעירייה להוציא תחת ידה אישור לרישום זכויות רוכש הזכויות בטבו.

...

הואיל והגשת התובענה מחדש תחייב, ממילא, תיקון כתב התביעה ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 41(ג)(1) סיפא, אני מורה כי ככל שתוגש מחדש, לא יהא זה מן השלב בו נמחקה, אלא כתובענה חדשה.

בהמשך לאמור, אני מורה כי כספי העירבון שהופקדו בקופת בית המשפט יועברו לעיריית רחובות.

עם זאת, בהתחשב בעובדה, שהתובענה הוגשה ביחס לעיקול ברישום על מקרקעין, שהומר בהסכמת הצדדים להפקדת עירבון כספי, ועל מנת שלא לשנות את מצבה של גב' ישר לרעה בעקבות אותה הסכמה דיונית, אני מורה על עיכוב העברת הכספים עד לתום תקופת הערעור על החלטה זו. גב' ישר תישא בהוצאות העירייה, בגין ניהול ההליך, בסך של 5,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.