קביעת אירוע חריג בעבודה: צעקות מטופלת במרפאה

במסגרת החלטה זו עלינו לקבוע האם- כטענת התובע- אירע לו ארוע חריג בעבודה ביום 14.8.16, בו צעקה עליו מטופלת בשם ד' מ', במרפאת קופת חולים שבה עבד.

...

לא מצאנו שגרסה שכזו מצביעה על כך כי התובע מבקש להציג מצג שווא בפנינו.

אשר על כן, אנו קובעים כי לא הוכח בפנינו כי ביום 14.8.16, לאחר האירוע החריג, נמדדו אצל התובע ערכי לחץ דם גבוהים.

גרסה זו של התובע עומדת בסתירה לרישומים הרפואיים מיום 18.8.16, של ד"ר זובידאת ושל חדר המיון בבית החולים רמב"ם. בבית חולים רמב"ם צוין "שילשום בזמן עבודתו במירפאה מארעה חולפת קצרה [לדקה בארך], שבה לא הצליח לדבר מלווה בל.ד. גבוה". בסיכום הביקור של ד''ר זובידאת נרשם "מזה 3 ימים כאבי ראש, קושי בדיבור למספר שניות". לאור זאת אנו קובעים כי ביום 15.8.16- שהם שלושה ימים שקדמו ליום 18.8.16- אירע לתובע אירוע חולף קצר לדקה בערך שבו לא הצליח לדבר, וכי הדבר לווה בלחץ דם גבוה וכי מאז, ועד יום 18.8.16 סבל מכאבי ראש.

עוד אנו קובעים כי ביום 14.8.16, מיד לאחר האירוע החריג, חש התובע לא טוב והתלונן על לחץ בחזה (עדות אילני בעמ' 15 לפרוטוקול).

ביום 14.08.16 בשעה 12:35, בעת שהתובע קיבל מטופלים במרפאה, אירע ארוע שבו מטופלת צעקה עליו והטיחה בו דברים קשים, במשך 4-5 דקות; התובע לא השיב לצעקות אולם חש נסער ומושפל תוך כדי שהוטחו בו הדברים.

מדובר היה בארוע חריג אשר התובע, כרופא, לא היה מורגל בו. לאחר יום 14.08.16, עבד התובע כרגיל עד לאישפוזו ביום 18.08.16 בחדר מיון בבית חולים רמב"ם. עובר לאישפוז התובע בחדר המיון בבית חולים רמב"ם ביום 18.08.16 בשעה 11:08, נבדק התובע על ידי דר' מוסא זובידאת, רופא אשר עבד במרפאת קופ"ח כללית בטירת הכרמל שנוהלה על ידי התובע, במרפאה בטירת הכרמל.

השאלות: מהי המחלה ממנה סבל התובע, כמפורט במסמכים הרפואיים, בעת אשפוזו ביום 18.08.16 בבית חולים רמב"ם? האם קיים לדעת המומחית, ברמת היסתברות העולה על 50%, קשר סיבתי בין הארוע החריג מתאריך 14.08.16 כפי שתואר בהחלטת בית הדין, לבין המחלה שאובחנה אצל התובע בתאריך 18.08.16? דהיינו, איזו מבין שתי האפשרויות הבאות יותר סבירה: הראשונה – יש קשר סיבתי בין הארוע החריג לבין הארוע המוחי; השניה – אין קשר סיבתי בין הארוע החריג לבין הארוע המוחי? אם בתשובה לשאלה א' תקבעי כי האפשרות הראשונה היא סבירה יותר, אנא השבי על השאלה הבאה: האם הארוע החריג שארוע לתובע בעבודה, החיש את בואו של האוטם המוחי, או שהאוטם המוחי היה מתרחש באותו מועד, גם אילמלא הארוע החריג? בכל הנוגע לאסכולה הרפואית העוסקת בשאלת הקשר הסיבתי בין ארוע חצוני של דחק נפשי בלתי רגיל לבין ארוע מוחי, שימת לב המומחית מופנית לחוות דעתו של פרופ' רכס אשר הוגשה לבית הדין הארצי לעבודה, במסגרת ערעור שהוגש על ידי מבוטח אחר, שאיננו התובע.

...

בהמשך להחלטה מיום 02.10.19 בדבר מינויו של מומחה-יועץ רפואי בתחום הנירולוגיה, אני קובע כדלקמן: מינוי מומחית רפואית ד"ר ויויאן דרורי, מומחית בתחום הנירולוגי, מתמנית בזאת לשמש מומחית יועצת רפואית (להלן – המומחית), לשם מתן חוות דעת רפואית בשאלות המפורטות להלן בהחלטה זו והמתייחסות לתובע, וזאת תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. מסמכים רפואיים להחלטה זו מצורפים מסמכים כמפורט להלן: תיקו הרפואי של התובע בבית חולים "רמב"ם": מיון ואשפוז.

לסיכום: דחק נפשי חד עלול להיות גורם הדק להופעת אירוע מוחי - זו הנחת היסוד.

בהתאם לפסיקה "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של ארוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" (ר' עבל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.3.2002)).

מאידך בטופס התביעה אותו הגישה התובעת לנתבע תאור הפגיעה היה שונה: "בזמן קבלת קהל עומס מטופלים, לחץ בעבודה, ויכוח חריג עם מטופלת, צעקות ואיומים, הרגשת לחץ בראש, חולשה , דפיקות לב, קושי נשימה, לחץ דם גבוה ופרפורי לב" (ר' נ/1).

עיון בחקירת התובעת בפני חוקר הנתבע מעלה כי הודתה היא כי אכן ישנם הרבה מטופלים קשים והתמודדות איתם היא חלק מעבודתה: "ש: ובכל זאת, את מטפלת באילנה כ6 חודשים. מטופלת לא קלה בלשון המעטה לפי תיאורך, מעולה לא היו אי הסכמות איתה? ת: כן . מטופלת לא קלה. יש עוד הרבה מטופלים כאלה. לא רק במרפאה הזו אלא בכלל אצל רופאים, זו עבודה שלי.... ש: אמרת שאת רופאה שנים- הלא כן? ת: כן. ש: אמרת שמטופלים קשים הם חלק מעבודתך כרופאה- הלא כן? ת: נכון. לכן זו אומנות להיסתדר איתן. ש: את רוצה לומר שמעולם לא קרה שמטופל כעס/רגז על טפול שקבל? על כדור שלא היה מרוצה וכו'? ת: היה, היה, היה. אבל אני תמיד הסתדרתי. חוץ מנרקומנים שבאים למרפאה. זה היה לפני 10 שנים ואז הזמנתי קצין בטחון..." (ר' עמ' 15 שורות 380-398).

...

מחומר הראיות עולה תמונה לפיה התובעת מורגלת בטיפול מול אותה מטופלת ואל מול מטופלים קשים אחרים ומשכך לא שוכנענו כי מדובר על אירוע חריג בעבודתה של התובעת אלא כאירוע שהינו חלק משגרת עבודתה.

סוף דבר – ממכלול האמור לא שוכנענו כי התובעת הרימה את הנטל הנדרש כדי להוכיח את חריגות האירוע.

משכך התביעה נדחית.

ביום 14.08.16 בשעה 12:35, בעת שהתובע קיבל מטופלים במרפאה, אירע ארוע שבו מטופלת צעקה עליו והטיחה בו דברים קשים, במשך 4-5 דקות; התובע לא השיב לצעקות אולם חש נסער ומושפל תוך כדי שהוטחו בו הדברים.

מדובר היה בארוע חריג אשר התובע, כרופא, לא היה מורגל בו. לאחר יום 14.08.16, עבד התובע כרגיל עד לאישפוזו ביום 18.08.16 בחדר מיון בבית חולים רמב"ם. עובר לאישפוז התובע בחדר המיון בבית חולים רמב"ם ביום 18.08.16 בשעה 11:08, נבדק התובע על ידי דר' מוסא זובידאת, רופא אשר עבד במרפאת קופ"ח כללית בטירת הכרמל שנוהלה על ידי התובע, במרפאה בטירת הכרמל.

לשלמות התמונה יצויין כי לתובע נקבעו 10% נכות בתחום הנפשי (פריט ליקוי 34(א)(2)) החל מיום 9.11.14, וזאת בגין פגיעה בעבודה מיום 1.12.08 (ארוע לבבי בעקבות ויכוח בעבודה).

...

בהמשך להחלטה מיום 16.9.20, אני קובע כדלקמן: מינוי מומחה רפואי ד"ר ויקטור רוזנברג, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, מתמנה בזאת לשמש מומחה-יועץ רפואי (להלן – המומחה), לשם מתן חוות דעת רפואית בשאלות המפורטות להלן בהחלטה זו והמתייחסות לתובע, וזאת תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. מסמכים רפואיים להחלטה זו מצורפים מסמכים כמפורט להלן: מסמכים רפואיים שצרובים בדיסק מס' 1: (מסמכים שהועבר לעיון פרופ' ויויאן דרורי ומועברים גם לעיון ד"ר ויקטור רוזנברג): תיקו הרפואי של התובע בבית חולים רמב"ם (מיון ואשפוז).

בית הדין נעתר לבקשתו.

לטענת התובע הארוע המוחי נגרם כתוצאה מארוע חריג בעבודה ביום 23.4.17, בשעה 14:00 או בסמוך לכך, אשר במהלכו היתרגז התובע באופן חריג, חש דחק נפשי וסערת רגשות וצעק בצורה לא אופיינית על מזכירת המרפאה (להלן – הארוע החריג).

התובע התייצב לעבודה ביום הארוע בשעה 12:00 והחל לקבל את המטופלים במרפאה בהיותו רופא יחיד, מבלי לדעת כי הרופא המחליף לא הגיע.

בחוות דעתה קבעה ד"ר ורבר כי "קיים קשר סיבתי ברור וחד משמעי בין הארוע החריג בעבודה מיום 23.4.17 לבין הארוע המוחי הנידון". ד"ר ורבר התייחסה בחוו"ד לחוו"ד פרופ' דרורי, תוך שציינה כי לדידה מסקנותיה של פרופ' דרורי שגויות, בין השאר, מהטעמים הבאים: "על פי עובדות המקרה שלפנינו אירוע הדחק הנפשי אומנם החל ביום 23.4.2017 בשעה 14 בהתפרצות של צעקות, ואולם הוא נמשך למעשה גם ביממה שאחריו "המשיך בעבודתו אך עדיין חש לא רגוע... למחרת ב 24.4.2017 ... המשיך להיות לא רגוע ולא הצליח להרדם". מדובר אם כן בארוע חריג שתחילתו אמנם ביום 23.4.2017 ואולם הוא בבחינת ארוע עקה "מתגלגל" שנמשך על פני שעות ארוכות וגם למחרת היום (על פי עובדות המקרה המוסמכות) ובודאי שלא הסתיים בשעה 14 ברגע תחילתו.

...

יחד עם זאת, מצאנו בחוו"ד האמורה מספר קשיים, שיפורטו להלן: כך למשל ביחס לקביעת המומחית (תשובה לשאלה 14 במענה לשאלות הבהרה מיום 10.9.20) כי התובע ישן שני לילות, באופן שלא בהכרח מתיישב עם סעיף ו' לעובדות המוסכמות בו צויין כי ביום 24.4.17 "התובע לא היה רגוע ולא הצליח להירדם". כך גם מאחר ולא עולה מהעובדות כי התובע היה רגוע בעת שיצא להליכה עם רעייתו.

נוכח קשיים אלה בחוו"ד פרופ' דרורי ומאחר שעלה כי פרופ' דרורי אוחזת באסכולה מחמירה יותר, ביחס לזו בה אוחז ד"ר בשארה, מצאנו מקום להעדיף את חוו"ד ד"ר בשארה, אשר נתמכה גם בחוו"ד של ד"ר ורבר.

כללם של דברים – על יסוד חוות דעתו של המומחה השני ד"ר בשארה התביעה מתקבלת, כך שנקבע כי האירוע המוחי שלקה בו התובע הוא פגיעה בעבודה.