בכתב הגנתה, שהוגש יום לפני מועד הדיון, העלתה הנתבעת שלוש טענות עיקריות:
העידר יריבות א' – וזאת מאחר שלשיטתה, "שולחת ההודעה" כמשמעה בחוק הספם היא חברה שהנתבעת היא בעלת המניות בה, ולא הנתבעת עצמה;
העידר יריבות ב'– וזאת מן הטעם שלשיטת הנתבעת, לא הוכיח התובע כי כתובות הדואר האלקטרוני שאליהן נשלחו ההודעות הן כתובות השייכות לו;
העידר עילה – וזאת מן הטעם שלשיטת הנתבעת, התובע נרשם מיוזמתו לרשימות התפוצה באתר.
יודגש, כי אילו היתנהל ההליך בבית משפט השלום, אפשר שהיה קושי ראייתי לקבל מסמכים אלה כראיות, אולם על פי סעיף 62 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984: "בית משפט לתביעות קטנות יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא היתה קבילה בבית משפט אחר", כך שאין מניעה להסתמך על הודעות הדוא"ל כראיה, מה גם שטענותיו של התובע ל"זיוף" נטענו בעלמא, ללא כל תימוכין, וכאמור, הנתבע דחה הצעה לעכב את הדיון על מנת שיוכל לבחון את החומר ביתר קפידה.
משעה שנקבע, כי התובע בעצמו – ולכל הפחות בעליהם של חמשת החשבונות שבגינם הוגשה התביעה – נרשמו באופן אקטיבי לרשימת התפוצה של הנתבעת, ומשהצהיר התובע כי לא ביקש להסיר את שמו מרשימת התפוצה (וראו לעניין זה עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 9 – 10), הרי שעצם הגשת התביעה נגועה בחוסר תום לב כבד, וממילא משוללת עילה.
...
על כן התביעה נדחית במלואה.
], הרי שתכליותיה המיוחדות של תביעה לפי חוק הספאם מוליכות למסקנה כי יש לפסוק שכר טרחה והוצאות בסכום שבמכלול יהפוך את הגשתה לכדאית.
אני סבור, כי לצד פיצוי ראוי והולם במקרים שבהם הוכחו יסודותיה של העוולה לפי חוק הספאם, לרבות פסיקת הוצאות בשיעור מתאים (וראו לעניין זה את פסק הדין בעניין חזני, שבו נערך ניתוח מפורט של השיקולים בפסיקת הוצאות ההליך), כאשר מתברר שתביעתו של התובע – תביעת סרק היא, וכי הוגשה שלא בתום לב – יש לפסוק הוצאות בשיעור ריאלי, תוך התחשבות בהטרדת הנתבעים ובנזק הפוטנציאלי למאבק בתופעת הספאם – נזק שנגרם בכל פעם שנדחית תביעה מסוג זה.
מלכתחילה סברתי, שכאשר מוגשת תביעה מסוג זה – שבה טוען התובע כי לא נרשם לרשימת תפוצה, ומתברר שאכן נרשם אליה, וזאת על מנת לעשות רווח של 11,000 ₪ על חשבון הנתבעת, יש מקום לפסוק את מלוא הרווח הפוטנציאלי כהוצאות לטובת הצד שכנגד, ולחייב בהוצאות בשיעור של 11,000 ₪.
על כן, התביעה נדחית במלואה.
