למעלה מן הצורך, אוסיף כי לנוכח אופייה של המחלוקת הקונקרטית, והשאלות העקרוניות שהיא מעלה – כפי שיפורטו להלן – נראה כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו בעיניין הסמכות (ראו והשוו ע"א 1835/11 אבני נ' מדינת ישראל (17.11.2011), פסקה 6 (להלן: עניין אבני השני), והכרעות בתי המשפט המחוזיים המובאות בפיסקה 5).
מן התעוד הרפואי שהוצג בערכאה הדיונית עולה כי פלג סבלה מקשיים, כגון דכאון, אך באותה נשימה נקבע כי "הכרה, זיכרון והלך חשיבה תקינים. אין מחשבות שוא, אין הזיות". המשמעות של תעוד זה היא כי פלג הייתה כשירה לקבל החלטות.
אכן, ההלכה היהודית פוסלת שריפת גופות משני טעמים: בפן החיובי, קיימת חובה ליקבור את המת – אף בנגוד לעמדה שהשמיע בחייו: "האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו. אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו [...] אפילו מי שאין לו ממון שצוה ואמר אל תקברוהו – אין שומעין לו" (שולחן ערוך, יורה דיעה, סימן שמח סעיפים ב-ג; ראו גם בג"ץ 6167/09 אבני נ' מדינת ישראל (18.11.2009), פסקה ז' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (להלן: עניין אבני)).
...
סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפנינו, אין צורך להידרש לדיון מעמיק ועקרוני בסוגיה זו. די לומר כי בית משפט זה, ביושבו כערכאת ערעור, מוסמך היה לדון בעניינה של פלג ללא קשר לזהות הערכאה הדיונית שנדרשה אליו – כך שהקושי שעוררה שאלת הסמכות נפתר, במידה רבה, עם הבאת המחלוקת לפתחנו.
לאחר העיון, הגעתי למסקנה כי יש ממש בעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה – כפי שהוצגה בפנינו ובפני הערכאה הדיונית – ועל פיה, אין בדין הנוהג כל איסור על שריפת גופות נפטרים.
סוף דבר, בהעדר מניעה חוקית למימוש רצונה החופשי של פלג בשריפת גופתה, יש לכבד רצון זה ולאפשר את העברת הגופה לידי "עלי שלכת" – על אף התנגדות בני המשפחה.
דעתי היא כי דין הערעור להידחות.