צמצום היקף משרה לצורך טיפול בילדים

בצד זה עותרת התובע לקבלת פיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין הפסד הישתכרות, כשלעניין זה מצביעה היא על הפגיעה בהשתכרותה עקב הטיפולים הרבים שנאלצה לעבור; לפצוי של 600,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, לרבות פונדקאיות; לפצוי של 150,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה; ולפצוי של 100,000 ₪ בגין עזרת צד ג'.

חרף כך, כדי להמנע משרירותיות, וכדי לעמוד על מסגרת הסכומים הרלוואנטית בהקשרים דומים, אציג בקצרה מספר מקרים בעלי נסיבות קרובות יחסית, ואת הפיצויים שנפסקו בהם – ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות נ' דיין, פ"ד נה(1) 765 (1999) – במקרה זה שממנו ביקשה התובעת כאן להקיש לענייניה, לא היו לבני הזוג ילדים כלל, והתובעת נכנסה להיריון לאחר סדרה של טפולי פוריות ממושכים.

אמנם, עיון בנתונים הרלוואנטיים לשנים 2009-2008 מצביע על ירידה בשכר באותן השנים, שבהן החלה, כאמור, התובעת בטיפולי הפוריות – ירידה שלוותה גם בירידה בהקף המשרה (עד לעלייה מחודשת בהקף המשרה ובשכר בחודש אוקטובר 2009 ועד לחודש אוגוסט 2012 (עמ' 296-291 לראיות התובעת)).

עם זאת, התובעת לא הציגה כל אינדיקאציה אובייקטיבית לקיומו של קשר סיבתי בין הירידה בשכרה לבין טפולי הפוריות, ואף לא מסרה נתונים על הקפי הטיפול, משך השעות, התדירות, הקושי הפיסי שהיה כרוך בהם באופן שיחייב צימצום בהקף העבודה וכיוצא באלה.

...

בעוד שבפסק הדין בעניין דעקה, שבו הוכר פיצוי זה לראשונה, העמיד בית המשפט את הפיצוי בראש נזק זה על 10,000 ₪, לאחר שקבע כי על הפיצוי להיות מוגבל בהיקפו, גם אם לא סמלי, בין היתר בשים לב לאופיו הסובייקטיבי, אשר מקשה על כימות ומדידה (שם, בעמ' 578, 583 לפסק הדין); בפסקי דין מאוחרים מצא בית המשפט לפסוק פיצויים בשיעורים גבוהים בהרבה, אשר הגיעו בחלק מהמקרים אף למאות אלפי ₪ (ראו למשל ע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שם הועמד גובה הפיצוי על 250,000 ש"ח; ע"א 980/09 פלונית נגד פרופ' שלמה משיח (15.03.12) (300,000 ₪ לשני התובעים במצטבר); ע"א 169/15 פלוני נגד שירותי בריאות כללית-המרכז הרפואי סורוקה (25.04.17) (300,000 ₪); ת"א (רמ') 14770-12-15‏ ‏ פלונית נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא (3.2.2018) (150,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה והיעדר הסכמה מדעת); להרחבה ראו אסף יעקב ויוני לבני, "הקפיצה הגדולה – על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה", עיוני משפט לז 437 (2015)).

במקרה דנן, בשים לב לסיכון שהיה כרוך בגרידה (ואף התממש), למרכזיות הנושא מבחינתה של התובעת ולזיקתו הקרובה לליבת הזכות; ומנגד בשים לב לדחיפות שבה נדרשה הגרידה, להיעדרן של חלופות ולכך שהתובעת בכל זאת הוחתמה על טופס הסכמה – גם אם לא נכתב בו מלוא המידע, אני סבור כי על גובה הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לעמוד על 40,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

בנוסף תמך התובע בנתבעת על ידי טפול בילדים.

שגיאה 22 נוספת היא הפחתת הקף משרת הנתבעת ל- 100% משרה, בטענה, שהיא עבדה 116% משרה.

התובע השלים במהלך הנישואין שני תארים, ועבד במשרות שחייבו שעות עבודה ממושכות, כמו גם נסיעות בארץ ולחו"ל. הנתבעת אף קטעה את התקדמותה המקצועית על מנת לאפשר לתובע ללמוד בחו"ל. גם כשהתובעת התמחתה בארץ ועבדה כרופאה היא הגיע לבית הצדדים לא יאוחר מהשעה 16:00 על מנת לשהות עם הילדים.

המומחה בחן את 12 ₪ הפער בכושר ההישתכרות של הצדדים לפי שתי שיטות, והגיע למסקנה שהפער הוא 203,000 בקירוב (לפי השיטה הקניינית) או 160,000 ₪ בקירוב (לפי שיטת צימצום פערי ההישתכרות, המתאימה יותר לנסיבות המקרה, לדעתו של המומחה – סעיף 13.1 לחוות הדעת).

...

אין בידי לקבל את טענת התובע, לפיה פטור ממס שקיבלה הנתבעת לשנת 2017 לא הובא בחשבון.

25 ₪ המקובץ מחזק ביתר שאת את המסקנה, שיישום חוות הדעת, בתוספת סכום של 180,000 לטובת התובע, מבטא נכונה את האופן בו יש לאזן את נכסי הצדדים, לרבות בשים לב לפער בכושר ההשתכרות.

15 אשר לטענת הנתבעת, לפיה על התובע להשיב לה כספים בגין החזרי מס – המומחה ציין בעמ' סעיף 39 לחוות הדעת, מספר נושאים שלא נכללו בה. החזר המס הנטען, כמו גם נושאים אחרים, לא נטענו, או הוכחו, ואין מקום להתייחס לכך במסגרת פסק דין זה. סופו של דבר הנתבעת תשלם לתובע, לאיזון נכסיהם סך של 22,664 ₪ (עמ' 14 לחוות הדעת) בנוסף לסך של 180,000 ש"ח. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

עיון בתלושי השכר של התובעת במשרד החינוך, נמצא כי התובעת עבדה טרם התאונה ועד לחודש אוקטובר 2016 במשרה בהקף 86.11%, הפחיתה הקף המשרה החל מחודש נובמבר 2016, למישרה בהקף 63.89%, כך שצמצמה את הקף שעות עבודה עוד בטרם התאונה, להקף של כ- 92 שעות עבודה חודשיות (ראה: תלושי שכר חודשים דצמבר 2016, ו-פברואר, מרץ 2107).

נראה כי המענה לירידה בהקף המשרה של התובעת כמורה, בטרם התאונה, ורצונה לעבוד במשרה חלקית ולא להגדיל למישרה מלאה, נעוץ, בדברי התובעת עצמה, בתצהירה, כי עוד בטרם התאונה, השילוב בין תפקידה כאשה, עבודות משק הבית, טפול בילדים הקטנים והמשפחה לבין עבודתה המקצועית, "...היה קיים קושי בשילוב זה." (סעיף 3 לתצהיר התובעת).

...

אין בידי לקבל את ההשוואה שעורכת התובעת המבקשת לגזור את פוטנציאל השתכרותה מהדוגמאות שהביאה במסגרת עדויותיהם של בעלה ושני האחים שהעידו בעניין גובה הכנסתם וזאת ממספר טעמים.

סוף דבר סך כך הפיצוי המגיע לתובעת הוא כדלקמן: הפסד השתכרות לעתיד ופנסיה (גלובלי) – 100,000 ₪.

סיכום ביניים : 126,000 ₪ אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 126,000 ₪, בצירוף אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד כחוק.

במענה לכך נימסר לה ש"הכי טוב יהיה" שהתובעת תוציא מכתב שהיא מתפטרת לצורך טפול בילד והוצע לה פיצוי של שלושה חודשים בלבד.

בהקשר זה נציין גם את הוראת סעיף 9א' (א) לחוק עבודת נשים הקובע כי: "לא יפגע מעסיק בהקף המשרה או בהכנסה של עובדת או עובד שחלה הגבלה על פיטוריהם לפי סעיף 9, בתקופה שבה חלה ההגבלה כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשיה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פגיעה כאמור אם היא לדעתו בקשר לעילה שבשלה חלה אותה הגבלה." בדברי ההסבר לסעיף זה הוסברה תכלית הסעיף במילים הבאות: "ישנם מעבידים העוקפים את איסור הפיטורים של נשים בהריון על ידי פגיעה משמעותית בהקף המשרה של נשים אלה ובכך כופים עליהן את סיום העבודה. מעבידים אלו מתרצים את הפגיעה בהקף העבודה בטעמים כביכול כלכליים. כדי למנוע תופעה זו ולאור ההיתדיינות המשפטית המרובה בשאלה האם צימצום הקף המשרה הנו למעשה אקט עקיף של גרם פיטורים, המחייב אישור שר העבודה והרווחה, מוצע לקבוע במפורש כי אין לפגוע בהקף משרתה ובהכנסתה של אישה בהריון אלא באישור שר העבודה והרווחה בדומה לסוגיית פיטורי אישה בהריון" (הצעת חוק עבודת נשים (תיקון מס' 14) (איסור פגיעה בהקף משרה), התשנ"ז-1997, ה"ח 2620).

...

שעה שהתובעת תבעה רכיב זה לא בהתאם להוראת החוק הרלוונטית ושעה שיש מחלוקת בכל הנוגע למועד סיום העסקה לא שוכנענו כי יש לפצות את התובעת בגין רכיב זה. פיצוי בגין פגיעה במוניטין, לשון הרע והוצאת דיבה לטענת התובעת מעשיה של הנתבעת, ושל גב' לירן בפרט, בכך שהפיצה ברבים את דבר הסכסוך ביניהן, תוך סילוף העובדות והצגת מצגי שווא בפני גורמים חשובים בעיריית קריית מלאכי ואף מעסיקים של התובעת, תוך הוצאת דיבתה, מהווה פגיעה בשמה הטוב של התובעת ובמוניטין שלה, ומשכך יש לפצותה בנדון על סך של 30,000 ₪.

לא שוכנענו כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח רכיב תביעה זה. בהקשר לחובת הפירוט המוטלת על תובע בתביעה בגין פרסום לשון הרע נקבע ברע"א 2291/12 מרדכי הלפרין - חיים איצקוביץ (25.6.12) כי: "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין), מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא את דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו "את פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע", ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה .

כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים". די בכל אלה כדי לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת רכיב תביעה זה. משכך לא שוכנענו כי יש לקבל רכיב תביעה זה. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן: פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפרת סעיף 9א לחוק עבודת נשים.

התובעת תולה בתאונת הדרכים את פיטוריה, את קשייה במציאת עבודה חלופית, ואת הצמצום הנטען בהקף משרתה לאורך השנים.

במהלך הטיפול פנתה התובעת גם למרפאה תעסוקתית שקבעה כי התובעת אינה יכולה לעבוד בשל הטיפול התרופתי שהיא מקבלת (ראו עמודי 82, 85 לתיק המוצגים של הנתבעת).

נאלצתי לעבוד פחות בגלל השמירה בילדים שלי" וכן כי "עכשיו אני עובדת פחות בגלל הילדים" (עמוד 7 לתיק המוצגים של הנתבעת).

...

בנסיבות אלו אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין פגיעה אפשרית בכושר השתכרות לרבות פנסיה, מהיום ועד לתום תוחלת חיי עבודתה (גיל 67), בסך כולל של 130,000 ₪ (חישוב המתבסס על כ- 70% מחישוב אקטוארי).

ההנחה כי התובעת תשתכר שכר נמוך יותר בעתיד באופן המשנה את קצבת הנכות שלה הינה בבחינת טענה בעלמא שלא ניתן להתחשב בה. אשר על כן, אני מקבלת את טענת הנתבעת לעניין זה ומעמידה את סכום הניכוי על 81,226 ₪.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 142,727 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.