אמנם לכאורה לפי לשון תקנה 127 לתקנות הסד"א ניתן להוכיח ענין שברפואה גם באמצעות "תעודת רופא"; כשהיא קובעת: "רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי הענין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן – חוות דעת); אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור בעל דין מצרוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו".
אך הדין הוא כטענת הנתבעת בכל הקשור להוכחת נכות רפואית בתביעה על פי פוליסה.
הצירוף הזה, שהופך את חוות הדעת לחלק בלתי נפרד מכתב הטענות, נועד לוודא – כבר בשלב של קבלת התביעה על ידי הנתבע, שבתחום המורכב של תביעות ניזקי גוף מוגשות רק אותן תביעות שיש מאחוריהן, לפחות מהבחינה הרפואית – ממש; לאחר שמומחה התחייב בהצהרה הבאה: "אני נותן חוות דעתי זו במקום עדות בבית המשפט ואני מצהיר בזה כי ידוע לי היטב שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה, דין חוות דעתי זו שהיא חתומה על ידי כדין עדות בשבועה בבית המשפט". זאת – בטרם מגייסת הנתבעת מומחים מטעמה לבדוק את התובעת, ובטרם היא מחליטה שלא לזמנם להחקר על חוות דעתם.
...
אני מוצא כי דין הבקשה להתקבל בחלקה בלבד (חלק שולי), כמפורט להלן.
על התובע לצרף לכתב התביעה מהסוג הזה "חוות דעת רפואית", להבדיל - מ"תעודת רופא"; וזאת, פשיטא, משום שקביעת נכות רפואית היא דבר שבהערכה, הוא – כשמו, חוות דעת הבנויה ממסקנות בעקבות דיון בעובדות; ו"תעודת רופא" מוגבלת במהותה לתיעוד של טיפול וממצאים, ואיננה מיועדת למסירת עדות סברה – מסירת הערכה של נכות, שהיא כלי מדידתי והשוואתי, שבמהותו הוא מסקנה (עדות סברה).
אני דוחה את בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף, ומודיע לצדדים כי בסופו של יום, היה ולא תושג הסכמה על שיעור הנכויות, אני שוקל מינוי מומחה מטעם בית המשפט בנדון.
